סרטן בבלוטות הרגש

ברשותכם, נתחיל באיחולי החלמה מלאה, שלמה ומהירה לספי ריבלין. ולכל הלוקים בסרטן הגרון, ולכל הלוקים בסרטן בכלל. צריך הרי להפריד בין האמפתיה לאיש, האמפתיה לחולים בכלל וסרט הטלוויזיה "ספי ריבלין לא מוכן לשתוק".

בביקורת טלוויזיה, אי אפשר לגרור את האמפתיה מבני אדם ליצירה שמגיעה אל המסך: את זו צריך להעריך בנפרד מנושאיה ומן ההתרגשות שהיא מחוללת בצופה, אם היא מצליחה לעשות כן, בגלל נושאיה.  

מחלת הסרטן מפחידה את כולנו וספי ריבלין מוכר לכולנו. רבים מאיתנו גם שומרים לו חיבה נושנה עוד מימי "ניקוי ראש". כמו שאיננו רוצים להיפרד לעולם מילדותנו, איננו רוצים שהאיש שהנעים לנו את "זהו זה" ולעולמי עד יישאר בזכרוננו כפיסטוק, יעבור את הסבל שהוא אכן עובר בטיפולים קשים. אנחנו רוצים שיהיה לו טוב, כדי שילדותנו וזכרונותינו יישארו שלמים ומתוקים.

כמו זבוב על הקיר

זהו המצע הרגשי הכלל-אנושי עליו מתיישב סרטו של אבידע לבני (מי שאחראי גם לתיעודם של אהוד בנאי והפליטים). נוסיף לכך את חדוות ההצצה הבלתי נגמרת שלנו לחייהם של מפורסמים למיניהם, והנה ההצדקה ל-55 דקות ברוטו במחיצתו של ספי ריבלין: בטיפולים בבוסטון, בבית עם הנכדים, ב"אורנה ואלה" עם החברים, בשדרות עם הקרנת סרט חדש ובתוכניות לככב בהצגה חדשה ולחזור לבמה למרות איסור הרופאים ומצבם העגום ל מיתרי הקול שלו, והכאבים והייסורים ואי הוודאות.

ריבלין. מחזיקים אצבעות להחלמתו (צילום: מירב קריסטל)

בטכניקה שמזכירה מאד את ה"זבוב על הקיר", מלווה המצלמה את ריבלין, שמספק לה ולמיקרופון משפטי מפתח די בנאליים ואומר לה ולכולנו, שבעצם יש לו חלומות של איש רגיל: לראות את הילדים מסודרים ומתחתנים, להמשיך לחיות. תמשיך, אומרת האמפתיה שהבאנו עימנו אל המסך. אפשר לסיים כאן, אומר צופה הטלוויזיה המיומן, שחש בשלב מסוים כי סוחטים לו את בלוטות הרגש והן מתחילות לעבוד על ריק. 

אחד מני רבים מדי

כי בסרט הזה אין כל ייחוד ואין חידוש, אין אמירה אמנותית ואין תובנות מעמיקות על מצבו של האדם החולה, ועם כל הרצון להמשיך ולהצדיע לספי ריבלין על נחישותו לשוב אל הבמה, עצם הנחישות אינה הופכת אותו לגיבור ייחודי ואת סיפורו - לכזה שייחרט בזכרון בזכות העשיה הטלוויזיונית המשובחת שלו.

ריבלין וציפי שביט. יש מי שיקבל את פניו בנתב"ג (צילום: ערוץ 10)

אלפי אנשים חולי סרטן יש בישראל, ובמחלקות האונקולוגיות מצויים סיפורים קורעי לב של בני אדם רגילים לגמרי, שאינם יכולים להרשות לעצמם לטוס לבוסטון לטיפולים או לפנטז על שיבה למקום העבודה שלהם.

הם שונים מספי ריבלין רק בעניין אחד: שמותיהם לא מוכרים לנו. ציפי שביט לא תעשה להם קבלת פנים עם בלון בצורת לב בשדה התעופה.

יתכן שרבים מהם רהוטים ומצטלמים היטב וגם יש להם משהו חשוב לומר על עצמם ועל מחלתם. מחלקת הדוקו בטלוויזיה איכותית מחפשת ומוצאת אותם ומביאה אותם אל המסך, ועוזרת לצופיה לחוות שוב אמפתיה אנושית פשוטה. בערוץ 10, בטלוויזיה המסחרית, פשוט לא מוכנים להתאמץ.