להיכנס לנעלים של האחר

בימים אלה מוצגת במוזיאון פתח תקווה התערוכה "בקצה העולם, כאן – מבט קולנועי על הדרום". בתערוכה מוצגים סרטים המתעדים את החיים בדרום, בעיקר מהצד הישראלי של הגבול. הסרטים מאפשרים למי שאינו תושב האזור, להבין, ולו באופן חלקי, את המשמעות של חיים בצל איום מתמשך.

זוהי הזדמנות להיכנס לנעליהם של תושבי האזור, ולחוש משהו מהפחד, חוסר האונים והכאב, שהם נחלתם במשך שנים. באולם המרכזי מוצג סרטם של אבנר פיינגלרנט ומכבית אברמזון "מטאדור המלחמה". סרט זה צולם בזמן "עופרת יצוקה" ומתעד אנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ לראות את הפגיעות של צה"ל מהגבעות המשקיפות על רצועת עזה. בסרט נראים אנשים המצוידים במשקפת, מוחאים כפיים, קוראים קריאות הידד וצוחקים למראה פטריות העשן ולמשמע הבומים, ובין לבין, שותים קפה ומפצחים גרעינים. ברור כי אנשים אלה לא ניסו להיכנס לנעליהם של האנשים ברצועת עזה.

אלו דברים מתורגמים מאנגלית, שכתבה באותו זמן נירמין, אם לשלושה ילדים מעזה:

 "זהו היום החמישי של ההתקפה הישראלית על עזה שנקראת "עופרת יצוקה". אימה והרס בכל מקום. ישנם דברים שאינם מדווחים היטב בחדשות, רגשות!! יש לי שלושה ילדים, נור, בת 14, אדם, בן 9, ועלי, בן 3.

אנו גרים באזור בעיר עזה שבעבר נחשב "בטוח". שום מקום אינו בטוח עכשיו. הילדים שלי לא יכולים לישון ואני לא יכולה לעזור להם. רגשות של חוסר אונים ואשמה, אשר תמיד מלווים את חוסר היכולת שלך להגן או לפחות לנחם את ילדיך, חזקים יותר מרגשות של פחד ואימה.

אדם הוא אסמטי וזקוק למכשיר אינהלציה. בגלל הלחץ וזיהום האוויר כתוצאה מההפגזות, התקפי האסטמה נהיו שכיחים יותר, ואין חשמל למכשיר האינהלציה. בכל פעם שיש לו התקף, אנו צריכים להדליק את הגנראטור ולאחר מכן לכבות אותו. אין לנו מספיק דלק כדי להשאיר את הגנראטור דולק ואין לנו מושג עד מתי זה ימשך. עלי אינו מבין מה קורה. בכל פעם שיש הפגזה הוא צורח מפחד, וכאשר ההפגזה נגמרת הוא משתמש בדמיון שלו כדי לספר סיפורים על 'קסאף' (הפגזות). מה שאני באמת רוצה זה שכל זה כבר יגמר ושאני והילדים שלי נוכל לחיות כמו כל אחד אחר בעולם".

אני גרה קילומטרים ספורים מרצועת עזה. עד לפני מספר שנים אנשים מרצועת עזה עבדו באזורנו – בחקלאות, בתעשייה ובבניין. את ביתי במושב בנו קבלן מרפיח וצוות עובדיו. לפני עשר שנים החל מעגל האלימות ושפיכות הדמים. על רצועת עזה הוטל "סגר" ובהמשך, עם עליית החמאס, הפך ה"סגר" ל"מצור". קולות המלחמה השתלטו. לפני כשלוש שנים, התאספנו חבורת אנשים משדרות וסביבתה, במטרה לשמוע ולהשמיע "קול אחר".

מתוך הסרט "מטאדור מלחמה". צילום: אבנר פיינגלרנט

מתוסכלים מן האוטומטיות של התגובה האלימה של שני הצדדים, שרק גררה את התגובה האלימה הבאה, ניסינו לקדם פתרון אחר. יצרנו קשר עם אנשים מרצועת עזה, שוחחנו עימם בטלפון, ושיתפנו אלה את אלה במציאות החיים משני עברי הגבול. עלו הפחד והאיום המתמיד מפני טילי הקסאם מכאן, והאימה מפני תקיפות צה"ל, כמו גם המצוקה, האבטלה והשלכות המצור, משם. על אף הקרבה הגיאוגרפית, מרחק קילומטרים ספורים מביתנו,

הצטיירו שני עולמות שונים בתכלית. עם זאת, השיחות גם גרמו לנו לתחושת קרבה ושותפות גורל. כולנו כלואים בתוך מעגל של אלימות כתוצאה מאוזלת ידם של המנהיגים, וחושבים כי הפתרון היחידי הינו הידברות והגעה להסכם.

• הכותבת, תושבת מושב עין הבשור, היא פעילה בארגון "קול אחר", לפרטים והצטרפות לחצו כאן .
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן .