רבנים וחתיכות

לאחרונה, בכל חמש דקות בממוצע, מתפוצצת לה בחלל האטמוספרה פרשייה חדשה של הטרדה מינית בה מעורב רב. ואם לא מדובר באירוע טרי הישר מהתנור, תהיו בטוחים שמישהו מיחזר משהו. ואם כבר יזכיר הכתב בדיווחו את זו הנוכחית, לטובת אורך הכתבה וסקרנותם המנומסת של המאזינים, הוא יסבר את אוזנם בסיפורי מופת נוספים מבית היוצר של "רבנים וחתיכות".

וכך במקרה או שלא במקרה, נוצר הרושם שרבני ישראל עסוקים. הם טרודים כולם בבחינת גזרתן של הנשים המגיעות אליהם לייעוץ והכוונה. ובשעות הפנאי מבלים הנ"ל בנתינת סוכריות לבנות בת מצווה תמימות תמורת מישוש חפוז. ובין הרצאה להערצה, ישלחו נערות פיתוי אל מתחריהם הפוטנציאלים. וכולם זקנים אשמאים, וכולם, גם מי שעוד לא נחשף, וזה רק עניין פשוט של זמן, הם שטופי זימה וזוהמה, ושומרת נפשה - תתפוס מרחק.

ולכל אישה מודאגת אך ביקורתית באשר היא, לא ברור אם העובדה כי מדובר באייטם ג'וסי להפליא היא הטריגר לאינפלציה המדאיגה. או שבאמת הטרדות מצד רבנים הן עניין שבשגרה. וזה כשלעצמו צריך להטריד.

הרי ביננו לבין מיננו, לכל אישה באשר היא אישה, רדאר פנימי העובד אוטומטית בתדר נמוך בכל מפגש עם בני המין השני. בודק, מתי מחמאה היא רק מחמאה ומתי היא רמז אפל לבאות. וכל אישה שיוצאת ובאה בחלל הציבורי, כחילונית, דתית או אפילו חרדית, פיתחה רגישות בריאה לאתר תופעות כאלה ולעצור אותם בעודם בשלב "האיום הפוטנציאלי" ובמידת הצורך להתלונן ולמחות. או לעיתים קרובות, קרובות מדי, לארוז פקלאות ולעזוב מקום עבודה כשעניינים נעשים מעיקים. ומי שלא חוותה דבר כזה מימיה שתקום!

אך כנראה שיש מצבים שגורמים גם לנו, המוכשרות בזיהוי מצבים מסוכנים, לישון בעמידה. לשים את אותו רדאר מפורסם על OFF ולהתכרבל במקום בטוח. זאת למרות שבפועל, אנחנו עומדות מעל קרקע לא יציבה (9 בסולם כולבוטק). מרדימי הרדאר הידועים הם: מורים, פסיכולוגים, רופאים, וכן, רבנים. כי מי פילל ומי מילל רב ממולל?

וכך דברים מגיעים להיכן שהם מגיעים. והתלונות מופרחות לאוויר, וההשפלה לשני הצדדים כאחד היא קשה מנשוא. והנה עוד פעם התפוררה עוד לבנה בחומת התמימות שהייתה פעם מוצקה ואיתנה מול הדמויות האלה. ומי שלמדנו מגיל אפס לרחוש להם רק אהבה וכבוד, מתברר שהם אפעס, יכולים להיות מסוכנים מאוד.

ואם חשבנו שהתובנה הזאת משולה לגילוי אמריקה, מתברר שחשבו על זה הרבה קודם. "אין אפוטרופוס לעריות", אמרו אלה שיודעים על מה הם מדברים, משל חיו בעולם הפלרטטני של ימנו אנו. ואליבא דחז"ל לאף אחד, מתברר, לא מחלקים כרטיסי חסינות מהיגררות למעשים שההקאה יפה להם.

שלא תבינו לא נכון, רוב הרבנים הם אנשים עדינים בעלי אישיות, שהגדרה הכי מדויקת שאצליח להנפיק לה היא אצילית. והם, בלי להגזים, המהווים זן נדיר של ג'נטלמנים בעולמנו הדלוח. ובהתאם לכך,

בהחלט ראוי שרב יתן מחמאה לתלמידתו, אין דבר יותר כייפי מלשמוע שבח שכזה, מניסיון. גם שיחה מנומסת תחת הכותרת, "מה שלומך?", כבודה במקומה מונח. אבל מצד שני ראוי לשמור על גבולות וסייגים שקבעה ההלכה כדי למנוע את אותו ניצול מחפיר.