אפס נפגעים - אפס הישגים

פרסום הפרוטוקולים מישיבות הממשלה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים לימד שוב, יותר מכל, על שטחיותה של התקשורת בישראל. מכיוון שדם וכישלון הם מקדמי מכירות מהמעלה הראשונה, לווה פרסום הפרוטוקולים בסערה מלאכותית, בעיקר סביב נושא "הפקרת הפצועים" בקו התעלה.

• סודות יום כיפור - כל הפרוטוקולים והתגובות ב-ynet
  

כהרגלה, ועל מנת ללבות את הדיון וכך להשיג עוד יותר כותרות, הציגה התקשורת את ההחלטות "המצמררות" בנושא הפצועים בקו התעלה כשהן מנותקות מהקשריהן. כתוצאה מכך, יכול היה צרכן התקשורת התמים להגיע למסקנה שחבורת המטומטמים הכוללת את שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי צה"ל התרשלו ופעלו במלחמה בניגוד לערך "חילוץ הנפגעים". ניתן היה לחשוב, על פי הכותרות, שזהו הערך העליון של צה"ל.

הפרוטוקולים מלמדים כי בישיבת הממשלה ב-7 באוקטובר בשעה 14:50 הפגין שר הביטחון קור רוח ושיקול דעת מקצועי נכון בקביעתו בנוגע לפצועים בקו הראשון, שלא ניתן עוד לחלצם.

דיין עתיר הניסיון ואמיץ הלב, שפגש מלחמה שסתרה את כל הנחות היסוד שלו, ידע כי מלחמה לא מנהלים בססמאות נבובות בנוסח "צה"ל לא מפקיר פצועים" אלא בהחלטות כואבות, הנגזרות מהמצב כפי שהוא בפועל.

כשדווח לו ששני שלישים מהכוח הסדיר בסיני כבר אבדו, וכי כל ניסיון לחלץ את אנשי המעוזים מביא רק לעוד שחיקה של כוחות, הוא החליט, ובצדק, להשאיר את הפצועים לגורלם, שייחרץ על פי החלטות המפקדים המקומיים.

באותה הישיבה, כשנשאל הרמטכ"ל על עניין זה, הוא אמר בדיוק את מה שמצופה ממפקד המבין שאין ביכולתו יותר לסייע לחייליו המנותקים: "שינסו להסתלק, כל אחד לעצמו".

עוד מלמדים הפרוטוקולים, כי ההחלטה על הפסקת נסיונות החילוץ התבררה כנכונה עוד יותר לנוכח מה שנאמר באותו עניין על ידי שר הביטחון בישיבת ממשלה יומיים לאחר מכן - 9 באוקטובר שעה 07:30. למרות הפקודה להפסיק ולנסות לחלץ, המשיכו מפקדים להיכשל בעוד ועוד נסיונות חילוץ - ולכן נמסר לממשלה כי "הטנקים לא יכולים להגיע למעוזים. יאבדו יותר הרוגים וטנקים מאשר האנשים במעוזים... ברן ניסה פעמיים לגשת לתעלה, פעמיים לא הצליח. איבד 50 טנקים בשטח על אנשיהם".

הטענות בדבר חובתו של הפיקוד הבכיר לקבל החלטות בנוגע לאפשרויות הכניעה או המשך לחימה, במקומם של המפקדים שנותרו במעוזים המכותרים, הן דברי הבל. מפקדי צה"ל מתחנכים ללחום לאורו של עקרון הפיקוד מכוון המשימה. עקרון יסוד זה קובע את חובתו של כל מפקד להבין היטב את משימתו ואת המטרה שהיא משרתת, ולקבל החלטות מקצועיות ועצמאיות בנוגע לדרך השגתן - וכל זה על פי האילוצים והתנאים בשדה הקרב.

לכן, תחת האילוץ של חוסר היכולת לחבור אליהם, ההחלטה למסור לידי מפקדי המעוזים המכותרים את ההחלטה על המשך או אי המשך הלחימה תואמת היטב את רוח צה"ל, וראוי שמפקדיו יפעלו שוב באותה הדרך אם ייקלעו שוב לאותו המצב.

תופעת ה"ראש קטן" וכדרור האחריות כלפי מעלה צומחות במקומות שבהם יש כאלה המצפים שהמטכ"ל בתל אביב יחליט עבור מפקד מוצב מרוחק ומנותק, האם להיכנע או להמשיך להילחם.

הערך העליון של צה"ל הוא השגת המשימה, וכל שאר הערכים שעליהם מחנך הצבא, כולל חילוץ הנפגעים, צריכים להיות כפופים לערך זה ולשרת אותו.

המשמעות היא, שבמצבים של התלבטות בין חובת שימור הכוח לבין חובת חילוץ הנפגעים יש תמיד להעדיף את חובת שימור הכוח לשם השגת המשימה. במצבים קיצוניים, כמו ב-1973, העדיפו המפקדים הבכירים, בצדק, את שימור הכוח לשם השגת המשימה על פני חילוץ הנפגעים שלא ניתן היה לחלץ אותם.

חכמינו ופרשנינו ממשיכים לסרב וללמוד את הלקח המרכזי ממלחמת לבנון השנייה - "החפץ באפס נפגעים יקצור אפס הישגים". מי שיטעה לחשוב שחובה עליו לחלץ בכל מחיר, כולל מחיר הוויתור על המשימה, ימצא עצמו בתום הלחימה כפי שמצא עצמו צבא היבשה בקיץ 2006 - למעלה ממאה הרוגים שבצדם אפס הישגים מבצעים.

למי ששכח, ראוי לשוב ולהזכיר שהעמדת ערך חיי האדם לפני כל ערך אחר תמנע מצה"ל את היכולת להגן על מדינת ישראל.

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל