שבעת פלאי עולם: נקודות האור בכדורסל הישראלי
לקראת פתיחת ליגת העל בכדורסל, החלטנו לגשש באפילה ולסקור את הסיבות בגללן אנחנו עדיין אוהבים את המשחק הזה. הפיינל פור, אבנר קופל, מכבי תל אביב ונבחרת ישראל הם חלק מהדברים החיוביים שמצאנו. האמת? זה לא היה קל בכלל
קצת עצוב לומר זאת, אבל אחרי הממשלה, הכנסת, חברת החשמל וההתאחדות לכדורגל, נראה כאילו ליגת העל בכדורסל היא הגוף המושמץ ביותר במדינה.
אך בין כל סבך הצרות, הבעיות, הגועל והרפש שפוגעים אנושות בענף, הצלחנו למצוא את שבע נקודות האור, שבעה אלמנטים יחידי סגולה שגורמים לנו לאופטימיות (מזערית אמנם, אבל אופטימיות), לקראת השנים הבאות. איך נאמר זאת? הנה הם לפניכם, לא נגענו.
1. הפיינל פור: נו, אלא מה?!
לשבוע אחד בשנה, לקראת סוף חודש מאי, אנחנו לפתע מרגישים כמו שאר אומות העולם הנאור. לפתע גם לנו עולה העניין בענף שאנחנו כל כך אוהבים, המתח בשיאו, התפאורה נפלאה ואפילו המעודדות מאוקראינה.
אז נראה שזו לא השיטה הטובה ביותר לליגה, וייתכן שיש כאן אי צדק משווע, אבל בשורה התחתונה, הפיינל פור הוא הדבר היחידי שגורם לכדורסל שלנו לא ליפול לתהומות הנשייה וחוסר העניין. חוץ מזה, שלוש אלופות שונות בשלוש שנים? מה זה פה, אמריקה??
2. אבנר קופל: ברוך מחייה מתים
אבנר קופל הוא עסקן. יותר מזה, הוא ככל הנראה מלך העסקנים. פעולותיו ודרכיו מעוררות לא מעט סיבות לוויכוח, אבל בשורה התחתונה, מאז נכנס לתפקיד יו"ר מנהלת הליגה הוא הצליח במקום שבו אחרים נכשלו.
בטח סיפרו לכם פעם, שליגת העל בכדורסל היא גוויה מהלכת. זו טעות, היא דמתה יותר לגוויה ששכבה לה במיטת בית החולים מחוברת למכונות הנשמה. הגדולה של קופל היא בכך שהושיב את הגופה, הלביש עליה חליפה יפה, שם עליה כובע אלגנטי, צייר עליה חיוך גדול ומזויף ונתן תחושה אמיתית, אפילו אם זה לרגעים ספורים, שמשהו כאן קם לתחייה.
הפיינל פור, הספונסרים, השידורים והשיווק מחדש נתנו לליגה מעטפת יפה מבחוץ. רק חבל שהלב מבפנים עדיין זקוק למכשירי החייאה.
3. שידורי הטלוויזיה והרדיו: על הספה הכל נראה יפה יותר
מילה טובה צריכה ללכת לערב שידורי הכדורסל של ערוץ הספורט, לערוץ 10 ולתוכנית 'צעד וחצי' בגלי צה"ל (למען הגילוי הנאות, אני נמנה על צוות התוכנית). יכול להיות שזה נובע מחוסר ברירה, או פשוט מאהבה של אנשים לענף, אבל בסופו של דבר הדרך בה מוצגת הליגה נמצאת ברמה גבוהה יותר ממה שבאמת מגיע לה.
אמנם הרייטנג נמוך, אבל כל אותם גופים ממשיכים לפמפם את הליגה כמוצר ראוי ונותנים תחושה אמיתית, גם אם זה בדיוק ל-30 השניות של הפרומואים, שמדובר בליגה אטרקטיבית. המעטפת (כן, שוב אותה מעטפת), זוכה לטיפול בכפפות של משי.
4. מכבי תל אביב: לא מה שחשבתם
לא, אני לא מדבר על הקבוצה שזכתה בחמישה גביעי אירופה, או זו שעשתה לנו כבוד ביבשת, או זאת שעל פי ראשיה חושבת שאם לא היא, אז אין כדורסל בארץ (לא בטוח דרך אגב שהם לא צודקים).
אני מדבר דווקא על המעשה הראוי ביותר לציון בליגה הזו: בזמן שאוהדי הרולקסים והג'יפים שמגיעים להיכל רק בימי חמישי ואפילו לא יודעים נגד מי הקבוצה משחקת ביום ראשון, מנהלת 'הקבוצה של המדינה' נוהל קבוע של הזמנות למאות ולעיתים אלפי ילדים, מכל מגוון האוכלוסיה, שיבואו ויהנו מחווית משחק הכדורסל ומכבי ת"א במשחקיה הביתיים. כך בדיוק מגדלים דור עתיד של אוהדים, כך בדיוק מקרבים ילדים לכדורסל. שאפו.
5. הקהלים: כמו בכדורגל, רק בקטנה
סטיגמה שהולכת עם הליגה הזו כבר הרבה שנים, היא שהקהל מדיר רגליו מהמגרשים. השנה דווקא, יש סיכוי לשבירת המיתוס.
קבוצות כמו הפועל ירושלים, חולון, חיפה, אשקלון, נתניה, וכעת גם העולה החדשה מכבי אשדוד, מחזיקות בכמה מאות אוהדים שרופים המגיעים לכל משחק ומעניקים אווירה ביתית אמיתית, כזו שכיף להיות בה באולם כדורסל קטן שמכיל פחות מ-1,500 מקומות ישיבה. קצת הנחות לנשים, קצת חינמים לילדים, ואל תופתעו אם האולמות יהיו לפתע מלאים. ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם בשנה הבאה תחזור הפועל ת"א לליגה.
6. נבחרת ישראל: גאווה ישראלית 1
נכון, אמנם על פי שינוי מצב הרוח של פיב"א אפשר היה להעפיל לאליפות אירופה גם עם קבוצת הנוער של מכבי אשדוד, אבל עדיין, הקיץ האחרון של נבחרת ישראל היה מהדברים החשובים ביותר שקרו לכדורסל שלנו בשנים האחרונות.
האיגוד יכול להתרעם עד כמה שהוא רוצה על 'בזבוז הקיץ' לטענתו במשחקי העלייה ליורובאסקט, אבל בשורה התחתונה הרווח היה גדול מהנזק: אחרי שנים רבות במדבר, העניין חזר לקבוצה האמיתית של המדינה ואיתו גם האיכות והרמה. עומרי כספי, יותם הלפרין, טל בורשטיין ויובל נעימי נתנו לנו תקווה אמיתית שאולי בכל זאת יש כאן על מה לבנות.
7. עומרי כספי: גאווה ישראלית 2
אני יודע, עומרי לא כאן יותר. כדי לראות אותו צריך לשים שעון מעורר באמצע הלילה ולהודיע לבוס שאתה מאחר. או בכלל לא מגיע.
ובכל זאת, עצם המחשבה שמהליגה המצ'וקמקת, המושמצת והקטנה שלנו הצלחנו להוציא סוף סוף שחקן לליגה הטובה בעולם, שעוד אפילו מעז להצליח שם, משאירה אופטימיות שעוד לא הכל הרוס כאן. רק שלא נחכה עוד 60 שנה על לנציג הבא השלנו בליגה הטובה בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
