בין אופוריה לייאוש: מה עבר למנהיגים בראש?

"הם יודעים שיפסידו", התבטא ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים. שר הביטחון משה דיין קרא לגיוס מילואים מצומצם בלבד, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל. יממה לאחר מכן, יממה אחת בלבד של לחימה, כבר התריע דיין על "חורבן בית שלישי". מה עבר במוחם של אנשי צמרת הפיקוד באותם שעות של שינוי קיצוני, ואיפה אנחנו עומדים כיום במנעד שבין שגיון לאופוריה? חוקרי חברה התבקשו לנתח.

הסיקור המלא: סודות יום כיפור

• בוקר המחדל: "רק שלא יגידו"
• היום השני: "רוצים זמן למכות"
• היום השלישי: לא יודעים כלום
• הייאוש מתגבר: "לגייס בני 17"
  

"אני לא חושבת שצריך כאן תיאוריות גדולות. האינטואיציות של של כל אחד מאיתנו מספיקות בשביל להבין כי כגודל העלייה כך גודל הירידה. זה היה לא נורמלי, להיות נורמלי במצב הזה ולא ליפול", גורסת היום ד"ר יהודית אורבך, מומחית לפסיכולוגיה חברתית, מנהיגות פוליטית, תעמולה ושינוי עמדות במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.

"המכה וההכרה היו קשים במיוחד, דווקא בשל האינדיקציות הרבות שהיו עוד קודם, לכך שהאופוריה לא במקום. הרי כבר כרו עשרת אלפים קברים במלחמת ששת הימים, אז קרה שעשינו את הבלתי ייאמן. שנה-שנתיים אחר-כך זה בסדר לחגוג, אבל בזמן שיש מלחמת התשה בשטח וכל הסימנים מראים שהמצרים לא יכולים להשלים עם המצב, אז ההכרה הרבה יותר קשה", קובעת ד"ר אורבך. "אם אתה נמצא על האוורסט, או במרומי האופוריה, ומתעלם מכל הסימנים לסערת שלגים, סופך יהיה מר".

גולדה מאיר ומשה דיין עם הכוחות (צילום: gettyimages imagebank)

במצב זה, בו הכל היה מול העיניים, מסבירה אורבך, היה הרבה יותר קל ליפול לייאוש: "אתה מבין שיכולת לדעת טוב יותר, אילו רק פתחת את העיניים, הסימנים היו. כך המכה היא עצומה, ברמה האישית והלאומית".

לדברי אורבך, גם אישיותו של דיין תרמה לקשיים בצמרת ההנהגה. "הוא היה עובר בין מצבים מאוד קיצוניים - מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. כל חייו הוא שיחק עם המוות, אהב אותו, פחד ממנו. ברור היה שזה לא אדם שהחשיבה שלו רגילה, לטוב ולרע. כגודל ההברקות כך גם הנפילות". הדבר התעצם, לטענת אורבך, בשל העובדה שגולדה מאיר שמה בו את מבטחה: "הנפילה של דיין הייתה טראומטית בשבילה".

ואיפה אנחנו ניצבים היום? האם האופוריה עדיין נחלת הממשל והעם? "האופוריה לא נמצאת. אנחנו לא למעלה, כי זה לא יכול לחזור על עצמו, וכולם יודעים שמצבנו רגיש ולא פשוט", קובעת אורבך, אך טוענת כי דווקא הציבור והתקשורת הם שלא למדו את הלקח: "הציבור צריך לבדוק את ההנהגה בצורה יותר קפדנית, ולזכור שהמנהיגים לא חפים מטעויות וזדונות לב. המצב כזה גם בגלל התקשורת, שמשחקת באופן דומה את שופרו של השלטון, ונסוגה מהר מידי לעמדת 'אנחנו הטובים והצודקים'".

"היום יש חשש מההסתבכות הבאה"

גם ד"ר שלמה אגוז, מומחה לסוציולוגיה פוליטית, טוען כי "לא פעם כשמסתכלים על החלטות של מנהיגים, מנסים לנתח אותם כגורם רציונלי שחושב במושגי עלות ותועלת, אך גם מומחים צריכים לזכור שזה לא מה שקורה באמת. מדובר בבני אדם, שעוברים מה שעובר כל אדם אחר במצבי קיצון".

דיין חותם לחיילים בשטח. רק בן אדם (צילום: דוד רובינגר)

כך, מסביר אגוז, חרדה ברמה גבוה מאוד, כמו זו אליה נקלעו המנהיגים בזמן המלחמה, "מולידה התנהלות שלא רואים במצב רגיל, שכן היא מובילה לאי-ודאות - איך הגענו למצב הזה?" לדבריו, חרדה יכולה להועיל ברמה מסוימת, "כי כך אנו מנסים ליצור תמונה שתסביר לנו מה קורה, אך במלחמת יום הכיפורים, הקונספציה היוותה סוג של מערכת אמונות לגבי המציאות ומחשבה של שליטה, במסגרתה נדע כיצד להגיב בכל מצב, וכאשר היא התנפצה - מצב החרדה הגדול הוציא את המנהיגים מאיזון, ללא יכולת ארגון".

לראייה, מציג אגוז את התפנית שהתרחשה בן לילה עם פרוץ

המלחמה. "מ-6 באוקטבור בבוקר עד למחרת, אנו רואים איך מתחולל השינוי במסגרתו אותה מערכת של אמונות קורסת, והאי-ודאות וחוסר השליטה משתלטים. התגובות שרואים, בעיקר אצל דיין, הן חריפות, אך לא לא-סבירות אצל אדם במצב הזה. אך הציפייה הייתה שמנהיג כמו דיין ינסוך בנו ביטחון, אך מהתנהגותו עולה כי גם הוא התעורר".

אז יש סיכוי שזה יחזור גם היום? אגוז מסביר כי השאלה תלויית נושא ומגזר, אך באופן מדגמי, הציבור הישראלי ניצב בין שני קצוות מנוגדים. "אי אפשר להשוות את תחושת הביטחון היום לאופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. אנו אחרי כל מיני פעולות שנויות במחלוקת לגבי הצלחתן, ויש פה חשש מההסתבכות הבאה. אך אם יהיה כישלון, הוא בטח לא יהיה דומה לזה".