ליאון אנד אוף
האלבום החדש והחמישי של "קינגז אוף ליאון" הוא בעיקר נסיון להתבסס כמופע מרכזי בפסטיבלי הרוק השונים. מהתקווה הגדולה של הרוק הדרומי הפכה הלהקה לעוד שיחזור של "יו 2". שרון מולדאבי נע בין משיכה לדחייה
שלושת אלבומיה הראשונים של קינגז אוף ליאון הציגו עקומת צמיחה מתמדת, הן באיכות והן במכירות. בעשור שעבר היא התייצבה, לצד הווייט סטרייפס, כמשמרת נאמנה וראויה של מורשת הרוק האמריקני הקלאסי המסורתי.
אבל באלבום הרביעי, הקודם, הרביעייה המשפחתית שינתה כיוון. היא נותרה אמנם הרכב מסורתי ושמרני, אבל ממחיית הרוק הדרומי של שנות השישים והשבעים, היא עברה להישמע כמשחזרת של שנות השמונים, וליתר דיוק כצועדת בנעלי יו 2, אותה חיממה בעבר.
עטיפת האלבום. אין כמעט כל אינטימיות
חמשת ימי ההאזנות הראשונים לאלבום החמישי של הלהקה, שזלג השבוע לרשת וייצא רשמית בשבוע הבא, יצרו אצלי רושם מתעתע שנחלק בין משיכה ודחייה, קירבה ומרחק. אלבום מבלבל של להקה שמסוגלת להישמע פנטסטית ומשעממת בו זמנית.
האלבום "Come Around Sundown" בכללו חוזר ומאשר את מעמד הלהקה בין הרכבי רוק האצטדיונים הבודדים שצמחו בארצות הברית בדורה, לצד ארקייד פייר שמעניינים יותר ככותבים, וברנדן פלאוארז בעל החושים הפופיים החדים יותר. לאחר ימי האזנה ראשונים אני עדיין מתקשה לזהות מה עוד נותר לחוות אצל הקינגז אוף ליאון מלבד הגודל.
הסינגל הראשון מתוכו, "רדיואקטיב", הוא שוב שיבה ליו 2 של אמצע שנות השמונים. אך להבדיל מלהקת יו 3 אחרת, הלא היא קולדפליי, המלכים לפחות נטולי מועקות החנפנות והתאווה לריצוי של כריס מרטין ושות'.
הקינגז. מהרכבי רוק האצטדיונים הבודדים שצמחו לאחרונה
חברי הלהקה, האחים כיילב, נתן וג'ארד פולווויל (שכילדים נדדו ברחבי ארצות הברית עם אביהם המטיף הדתי) ובן דודם מתיו פולווויל, הוציאו לפני שבע שנים אלבום בכורה שבהק למרחוק בזכות נגינה פראית, לא בטוחה, דוקרת לפרקים, ובגלל הקול הנפלא של כיילב הסולן. בני פולווויל אולי לא היו כותבי שירים מחוננים, אבל כמבצעים היו עתירי תשוקה, והחזירו לרוק שנות האלפיים איזה סקס אפיל מעט פרימיטיבי, גולמי ולא מעודן. עם השנים הם התפתחו כמלחינים, ומרבית התמלילים נותרו גם היום נאמנים לגישת ה-"on mike", אלתור לא מודע וספונטני של מילים, כשהמצלול והתחושה שלהן קובעים יותר מהתכנים או המשמעויות.
המלכים כבשו קודם את אירופה, במיוחד אנגליה, אבל האלבום הקודם מלפני שנתיים, "Only By The Night", הכניע גם את מולדתם. הוא סידר להם שם מכירות חריגות (לאחרונה) ללהקת רוק שלא מתעסקת במטאל או ברוק דתי נוצרי: למעלה ממיליון עותקים. "Sex On Fire" ו-"Use Somebody" היו ללהיטי רדיו בכל העולם המערבי, וכמו שקורה לפעמים, ההצלחה המסחרית המשודרגת באה על חשבון הקצוות הלא מהודקים, והצליל הלהקתי הפך למסודר, נקי וברור יותר.
נתן פולוויל סיפר ל"רולינג סטון" לקראת האלבום החדש ש"העובדה שאנשים רוצים להוציא את הכסף שלהם על חבורת טמבלים מטנסי גורמת לנו לרצות ולעשות את הטוב יותר שנוכל". ואכן, חלק מהקסם הלהקתי עדיין נובע מצניעות וענווה, שהפכו לנדירוֹת בלהקות רוק. כמעט כולם ממחזרים, משחזרים, בונים לעצמם פרופיל תדמיתי שמתוחם במסגרות צלילים, תכנים ודימויים של ענקים מדורות קודמים. הפולווילים לפחות נדמים כמודעים לכך שאינם ממציאים מאום, ולכן מקדם הנפיחות אצלם כמעט אפסי.
האחים והבן דוד. נדמה שהשירים נולדו הפוך (צילום: Ray Lego)
הבעיה הגדולה ב-"Come Around Sundown", היא שלא ברור מה באמת יש להם לתת. ייתכן שמעלותיו וחולשותיו נובעים בדיוק מאותו המקור- זה אלבום שנהגהּ ומבוצע מהרצון לביסוס מעמד הלהקה כאטרקציה בימתית מובילה בפסטיבלים הגדולים. אלבום לצריכה קבוצתית וקהילתית של אנשים במסות גדולות. אין בו כמעט שום אינטימיות, ולכן ייתכן שההאזנה הפרטית בבית אינה עושה איתו חסד. נתן פולוויל, למשל, מספר על השיר ההימנוני "חוזר לדרום", שיש בו רוק אצטדיוני מהול בקאנטרי וגם קצת גוספל, לגמרי יו 2 של "ג'ושוע טרי" ו-"Rattle and Hum" ש"אתה כבר יכול לשמוע 80 אלף אנשים ששרים אותו בפסטיבל".
ארכיטקטורת אצטדיונים
אין בעיה עם כמיהת הפולוווילים למסות עצומות של אנשים, להפך. בשנים האחרונות חסרים ברוק שירים שיהיו גדולים הן בנפח והן בתכנים. אלא שבתקופת הזוהר של יו 2, לדוגמה, כשהגודל עדיין שיקף נאמנה את גדולתם היצירתית ולפני שנותרו מבצעים מעולים אבל כוחם הותש ככותבים, יו 2 כתבו גם שירים שנבעו מהכי עמוק, פרטי, אישי, מופנם, תם, אבל תוכננו, נבנו והוצאו לפועל בארכיטקטורת אצטדיונים מרהיבה.השירים החדשים של קינגז אוף ליאון נדמים כמי שנולדו הפוך. קודם באים ומסתערים הקצבים והאנרגיות המיועדים להפעלה פשוטה של ההמונים, ונדמה שהקרביים של השירים מוזנחים. ועדיין, הם בהחלט מצטיינים ביכולתם למצוא תפקידי נגינה ופתרונות הפקה, שעם הגודל והנפח שלהם נשמעים תמיד פשוטים, סימפטיים, תוצר יכולות של ארבעה אנשים שאוהבים לנגן יחד ולא כאינפלציית ערוצים מניפולטיבית של מפלצת רוק מתועשת וחסרת לב.
האם זה מספיק בכדי להיות להקה ענקית באמת? האם זה מספק, לא רק כפסקול לצריכה מיידית של עשרות אלפים באתרים פתוחים אלא גם כאלבום שיהפוך חבר קרוב לחיים? ב-"No Money" יש גיטרות אדירות שמזכירות את פראות ימיהם הראשונים, אבל לטעמי הוא רגע נדיר ובודד של סחף אמיתי פה. קינגז אוף ליאון לא ממש בנויים לתפקד כבדרנים עילאיים של רוק בסיסי השולטים בשלמות באמנות הזו כמו, למשל, AC/DC.
תחושת ההחמצה הכי עמוקה שהם מייצרים אצלי נובעת מפספוס פוטנציאל השירה של כיילב פולוויל. יש לו בהגשה חריכות מהסוג הכה נדיר שמגיע רק ליחידי סגולה כמו אריק ברדן וג'ון פוגרטי וקורט קוביין, אבל אין לו את השירים הגדולים שלהם. מיתרי קולו משדרים משהו שספוג בכאב עמוק וישן, ראשוני ולא מעובד, והוא לכאורה מקונן כשהוא שר. אבל הכאב נותר לא מדווח, מרוחק, מסתורי, ולחלוטין לא בא במגע ולא מתחכך עם השירים. המסתורין הזה אולי אחראי לחלק מהכריזמה, אבל דומה שהשירים והלהקה נותרים מנותקים מהמשאב האישיותי היפהפה והנוגע שמעביר הקול של כיילב.
אין לו מנעד גדול, אבל יש לרשותו אוקיינוס מרומז וגועש של רגש, שכאילו ננעל ונאטם
בתוך קופסת שימורים קטנטנה. הקול של כיילב פולוויל עדיין הרבה יותר מבטיח ומזמין ומסעיר מהתכנים שהוא שר. קולו והנגינה המשפחתית כולה גורמים לי בכל פעם מחדש לרצות ולהיעתר, להיכבש ולהיסחף איתם, אבל למרבה הצער, ברגעים רבים מדי באלבום החדש נדמה שהשירים הללו חלולים.
לפנייה לכתב/ת 
