"הספינה תמשיך לשוט בלעדיי"

כשהיא חושבת על מחול, צירוף המילים הראשון שעולה לה בראש הוא "בן חלוף". אבל לא לטעות, אותם רגעים על הבמה ומאחורי הקלעים של עולם המחול, שמסתכמים כעת לכדי קריירה מפוארת של יותר מיובל שנים, לא שיבשו את מחשבתה של ג'ודית ג'יימיסון.

ג'ודית ג'יימיסון. ממשיכה קדימה (צילומים: andrew eccles) 

בשני העשורים האחרונים ניהלה ג'יימיסון ביד רמה את להקת תיאטרון המחול האמריקני של אלווין איילי, שמגיעה לישראל לסדרת הופעות שתיפתח ב-26 באוקטובר במסגרת סדרת מחול במשכן ופסטיבל תל אביב דאנס. הרקדנית, שעבורה יצר איילי ב-1971 את "Cry" (עבודה שהפכה לסימן היכר והוקדשה לאימו של איילי ולכל הנשים השחורות באשר הן), מכירה היטב בכוחה וחשיבותה של התנועה.

מחול הוא כמו רמז

"לא ידעתי שצמד המילים הזה, ששמעתי לראשונה בילדותי, יקשור את עצמו לקריירה שלמה. אבל זה נכון. מחול הוא כמו רמז, הוא פה לרגע ואז נעלם ואתה נותר עם משהו לא מוחשי שאי אפשר לגעת בו". אז מה בכל זאת יש בדבר הזה שגורם לך לנוע? ג'יימיסון שותקת לרגע ועונה: "הוא נוגע בך, אולי מבדר אותך, מרומם את הנפש או גורם לך להרגיש רע. כן, זה העניין - מחול גורם לך להרגיש".

"רקדנים צריכים להיות אמיצים מספיק לזרוק פנימה את הלב והקרביים" 

בכל מקרה, ביולי 2011 תפנה ג'ודית ג'יימיסון את מקומה; בגיל 67 היא מרגישה שהגיעה הזמן לשחרר אחיזה, ללכת הלאה, לתת ללהקה לפלס לעצמה דרכים חדשות ולצמוח. להקתו של הכוריאוגרף האמריקני, שהוביל מהפכה בארה"ב ובעולם המחול ונפטר ב-1989 ממחלת האיידס, תופקד מרגע עזיבתה בידיו של בן טיפוחיה, רוברט באטל.

הכוריאוגרף הצעיר, (37), בוגר ג'וליארד שמזוהה בעיקר עם להקתו של דויד פרסונס, יהיה מופקד עם כניסתו לתפקיד על הלהקה המרכזית ובמקביל גם על הלהקה הצעירה, בית הספר להכשרת רקדנים ושלוחתו שמציעה שיעורי מחול לקהילה.

"מסורת קשורה מאוד ביצירה של אלווין איילי, אבל גם לספונטניות יש את המקום שלה. אני מאמינה בלהשאיר את הדלת פתוחה לאחרים, לקבל את השינויים ולנוע כל הזמן על הציר שבין עבר לעתיד", אומרת ג'יימיסון, "זו להקה רפרטוארית של מחול מודרני שממשיכה בזכות הטבע החקרני שלה והנגישות. אלווין אתגר את הקהל והרקדנים שלו, אני המשכתי וגם רוברט יניח בפניהם אתגרים חדשים.

"המוטו הזה שמחבר בין עבר-הווה-עתיד מבקש שלא להפוך את המסורת לנוקשה אלא לחיה ונושמת. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לבצע את Revelations, שהוא עדיין מעין טקס חניכה לרקדנים חדשים שנכנסים ללהקה. האחריות שמוטלת עליך כרקדן בעבודה הזו משאירה אותך על קצות האצבעות. עד שלא רקדת אותה, לא תרגיש חלק מהלהקה. בואי נאמר שכל שנה מציבה בפני הרקדנים אתגרים חדשים גם כשהם לא מבצעים עבודות חדשות. הם צריכים לגרום לי להבחין בהם על הבמה ותאמיני שראיתי במהלך חיי מספיק רקדנים".

"תרקוד כאילו חייך תלויים בזה" 

אולי גם בזה טמון סוד הקסם של הלהקה ששומרת בתוכה את הזיכרון מבלי להפוך למוזיאון. העבר של הלהקה הוא הווה מתמשך מזה יותר מיובל שנים. "כך בדיוק אני מרגישה", היא אומרת, "ראיתי רקדנים מבצעים את Revelations יותר מכל אדם אחר. בדיוק בגלל זה אני אומרת לרקדנים: 'תעניינו אותי'. הם צריכים לקחת את הפנטזיה הלאה, להראות לי את עצמם דרך המחול, כמו שאלווין נהג לומר.

"את זה הקהל מעריך כי זה מעניין. הרקדנים שאני מחפשת צריכים להביא את כל כולם למקום המעז, לזרוק לתוכו את הלב והקרביים ולגרום למתבונן לזהות בהם את האדם מעבר לרקדן המוכשר. זה מעבר לטכניקה וזה דורש אומץ וכנות. הם צריכים לרקוד כאילו בזה תלויים חייהם".

את אומרת שלרקוד זה לחשוף את הנפש?

"לחלוטין. זה להיחשף ולעשות את זה בתשוקה".

בעצם תיאטרון המחול האמריקני והיצירה של אלווין איילי היא חלק ממחזור הדם שלך. אז למה לשחרר?

"כי עתיד היא מילת מפתח. כשאתה אוהב משהו, חשוב שתהיה חזק מספיק לשחרר אותו בזמן כדי לתת לו לגדול. התפקיד שלי הוא לאפשר לספינה הזו להפליג קדימה. אני בת 67. עושה הרושם שלא אחיה לנצח.

בעזרת האל וכל האנשים הנפלאים בלהקה, רוברט באטל ישמר את הרף הגבוה שתמיד שאפנו אליו. אני רואה קדימה עתיד מבריק ללהקה שתמשיך לפעול עוד 50 שנה. רוברט הוא האדם הנכון לתפקיד".

הדרך הארוכה להצלחה

מקבוצת רקדנים קטנה שנאבקה על קיומה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הפכה להקתו של אלווין איילי לאחד ממוסדות התרבות הראשונים שזכו לתמיכה ממשלתית. ב-2004 עברה הלהקה לבניין מפואר בו ממוקמים 12 חדרי חזרות, אולם ההופעות, בית הספר ומשרדי ההנהלה. "עשינו דרך ארוכה. אני זוכרת איך בימי ראשית הלהקה היינו מאושרים אם קיבלנו משכורת. תקופות מסוימות לא היינו מופיעים בכלל וכדי להתפרנס יכולת למצוא את עצמך בתקופות החלשות עובד במייסיס, זה נכון, אבל אחרי הכל גם היום מדובר בארגון שפועל ללא מטרות רווח", צוחקת ג'יימיסון, "זה לא שמצאנו את המנוחה והנחלה. ההנהלה שלנו תמיד פושטת יד לגיוס כספים. לא משנה כמה אתה מצליח, זה תמיד מאבק. מבחינה כלכלית הצלחה היא תמיד יחסית".

"יש מחול מודרני מצוין, סקרנות תמיד היתה קיימת ביוצרים בכל הנוגע לחקר התנועה. זה לא השתנה. אנשים מנסים לומר שיש חדש תחת השמש למרות שאין. הסוד הוא בשמירה על תקשורת עם הקהל. אם תגדע את זה, אין לריקוד טעם.

אתה צריך להניע משהו בקהל שלך, לגרום להם לחשוב. המחול המודרני חייב להישאר מחובר לאנשים שהוא משרת והעושים במלאכה חייבים להבין למי הם רוקדים, להישאר מחוברים לנשימה ולחיים".

"התנועה מתחילה בלקום בבוקר מהמיטה. היית מאמינה שככל שאני מתבגרת, זה נהפך לאקט יותר ויותר נפלא? אני עושה המון דברים כשאני קמה בבוקר ומאוד משמח אותי גם כשהגוף כואב, לדעת שהוא עדיין יכול לנוע.

"מה מניע אותי? הרקדנים שלי. אני נורא אוהבת להיות בסביבתם. רק המחשבה על כך שאני יושבת פה, במשרד שלי, וכמה קומות מתחתיי הם רוחשים עכשיו כמו מטורפים בסטודיו, עושה לי טוב. אני אוהבת להיות בסביבת צעירים, לראות אותם רוקדים ולהיזכר איך זה מרגיש לנוע כך. זה מזיז לי את הלב. זה מה שמניע וממלא אותי".

"ההבנה שאם יש אנשים שעושים דברים מסוימים טוב ממך, כדאי לאפשר להם לעשות אותם, כיוון שהם שם כדי להמשיך את המסע ולהוביל אותו הלאה, רחוק יותר. כולנו הולכים באותו הכיוון. ככה דמוקרטיה אמורה לעבוד".