שלום למאזינים שהצטרפו זה עתה
באלבומו החמישי, שמופץ רק ברשת, הכניס שלום גד תפילות חילוניות ורומנטיקה ציורית. אולי בזכות "היהודי המעופף", שמקורות ההשראה שלו נעים בין "קהלת" לעיתוני הכלכלה, יגלה אותו סוף סוף העולם הרחב
שקט ועדין, כמעט שקוף בנסתרותו, הוא הפלא המופנם של שלום גד. בעוד שבלהקת פונץ' של שנות ה-90, חומרי נפשו הנפיצים השתרגו בהרמוניה עם אלה של יוסי בבליקי, באלבומי הסולו שלו הוא מתיר להם להתקיים ללא איזונים. ולמרות זאת, הלבה שלו לא מתפרצת החוצה בפראות (מלבד הלהיט "סוף המדבר" מאלבומו הראשון), אלא ממשיכה להבעירו מבפנים ולהוות מצע של אש לשירים מרים-בהירים, מוגשים בקול טהור ורך.
"היהודי המעופף" הוא כבר האלבום החמישי של גד, וכקודמו, "קוץ ברוח", שיצא רק לפני חצי שנה, הוא לא מופץ בפורמט של דיסק, אלא דרך האינטרנט, באמצעות האתר "בנדקאמפ". "היהודי המעופף" מצטרף למיתולוגיה השלמה שגד יצר לאורך אלבומיו במוזיקה ובמילים. יש בה תפילות חילוניות, מחשבות על מוזיקה, רגישות אנושית וחברתית ורומנטיקה ציורית. כל אלה עוברים דרך הצינור הרחב של לחניו המקסימים ומוטענים בנגינה המצוינת והמהודקת שלו (גיטרה ובס) ושל להקתו הוותיקה "היהלומים" (אלי שאולי בגיטרות, כלי הקשה, בוזוקי וקולות, גיל פדידה בבס, גיטרות, כינור וקולות ואלי דראי בתופים).
13 השירים שבאלבום הם יפים. בחלקם היופי קליט ומתגלה כבר בהאזנה הראשונה, והאחרים דורשים הקשבה ממושכת יותר. למרות שהשירים נוצקו בחותם אחד, גד מגוון בהם: חלקם מוגשים בעליזות קצבית, באחרים תוסס הרוק, וגם העצב נוכח מאוד - שקט, אבל לא חלש.
שלום גד. לא חושש להיות פוליטי (צילום: אסף אנטמן)
שיר הנושא, "היהודי המעופף", שהוא בעצם רצועה אינסטרומנטלית, מנוגן באופן מהיר, כאילו דחוף לגד להעביר מסר. ואכן, כמו בשאר אלבומיו, גם כאן השירים משרטטים משמעות שמגרה לפענח. הפעם מתחדד בהם הצד האירוני, הציני וה"קוהלתי". "דור הולך ודור אמור להגיע כל רגע", שר גד בפרפראזה לספר קהלת, בשיר "לאבא יש פדל חדש", ומתאר בחדות את הטרגדיה של תקופתנו, נעדרת הגדוּלה. הדמויות מעוררות ההשראה מתכלות, ואילו האחרות טרם הבשילו, והציפייה לבואן מתסכלת.
ומה לגבי היכולת של האדם לחוות את האושר? בשיר "אנדורפין" גד תוהה: "ואני שואל מה קורה אם הוא לא מקבל את זה תקופה ארוכה מאוד מאוד מאוד מאוד? האם זה מצטבר באיזשהו מקום? והאם הוא עתיד לקבל את כל הכמות בבוא היום"?
שלום גד לא חושש להיות פוליטי בשיריו, אבל באופן מקורי, למשל בשיר המבריק "כינים של יונת שלום" (שמזכיר באווירתו הנכאה את זו ששורה על האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" של להקת פונץ'). היצירתיות של גד מתבטאת גם בשיר היחיד באלבום שהוא לא כתב את מילותיו, "הישראליות חגגו בניו יורק ובתל אביב", שמורכב מדיווחים על שוק ההון שכתבה אורלי ממן בעיתון כלכלי. העיסוק הכלכלי ממשיך גם בשיר הבא, "הכסף", שבו גד מקונן: "כשהכסף מגיע, הוא אף פעם לא בשבילך". הלחן העגום והשירה הקודרת שלו מחלישים במתכוון את מילות העידוד העקשניות של השיר - "תתעודד חבר, אתה לא לבד. אתה לא לבד יותר".
ואולי גד צודק? אולי הוא כבר לא יישאר לבד, סוד גלוי למאזינים בודדים מדי, אם אוזניים נוספות - סקרניות, מזדהות ובעיקר קשובות - יקלטו את המוזיקה שלו וירגישו אותה גם מבלי להבין. "האם ניפגש בעולם הבא"? שואל גד באלבומו, והשאלה הבוערת יותר היא האם ניפגש איתו בעולם הזה?
