הפתעה! המחאה שלכם בפייסבוק לא שווה כלום

האינטרנט היא הבמה הגדולה ביותר בעולם – כל אחד יכול לעמוד עליה ולזעוק חמס כאוות נפשו. אותי מעצבן כשאנשים מחליטים לצעוק את החמס שלהם אל תוך אוזני הווירטואלית בפייסבוק.

בשנה האחרונה הגיע לשיא מספר מסעות הפרסום בפייסבוק, שמתבססים על משאב טבעי חשוב יתר מהגז של תשובה ומכל הנפט בסעודיה: לייקים. חברות יוגורט, אלקטרוניקה והיגיינה נשית – כולן הציפו את התיבה שלי (ושלכם) בהזמנות לקבוצות, דפי מוצרים ועוד דברים שנדמה להם שיגרמו לנו לקנות. עליהם אני קצת מרחם: בועת הלייקים תתפוצץ, וכל מומחי המדיה החברתית שמכרו לחברות קורסים בשיווק Web 2 וכולי – פשוט יצטרכו לחזור לגור אצל ההורים.

אבל מי שמעצבן אותי באמת הם אלו שהקמפיין שלהם נועד למחאה פוליטית או חברתית: משחרור חנין זועבי מהכנסת, דרך שחרור התרנגולות מכלובי הסוללה וכלה בשחרור גלעד שליט מציפורני החמאס.

המקרה של שליט אמנם שונה: המחאה המקוונת מונעת ממנו מלהישכח על ידי הגנרלים והממשלה. אבל למה אנשים ממשיכים לנזוף בי על שלא שמתי את תמונתו בפרופיל שלי? או על שלא הצטרפתי לקבוצת "מחזירים את גלעד, ועכשיו"? בפעם האחרונה שבדקתי, החייל החטוף הוחזק בידי ארגון טרור איסלאמי חסר רחמים – ולא בידי מנכ"ל פייסבוק. זכותי לבחור שלא לשתף את הפרופיל שלי במחאה שלהם בדיוק כפי שזכותם למחות. לא?

תשלח לכל החבר'ה, זה חשובבב

אבל הם לא מבינים את זה. "מה, למה לא החלפת את התמונה שלך לשל גלעד?", הם שואלים. "לא ראית ששלחתי לך הזמנה לקבוצה נגד הכפיה הדתית?" ואני הכי אוהב את "אנחנו מארגנים עצומה להוזלת הדירות בתל אביב. אתה יכול לשלוח לכל מי שאתה מכיר?" ברור שאני יכול. אני פשוט חושב שזה חסר תכלית, לא אפקטיבי או שפשוט לא מתחשק לי.

נכון, הפרופיל שלי יכול להוות פלטפורמת הפצה למסרים למיניהם, גם פוליטיים. אבל אני סתם רוצה לכתוב בו שטויות משעשעות, לכתוב "מי בא לבירה בפאב" באמצע הלילה או להעלות תמונות של החתול שלי. למה יש עלוקות פייסבוק שלא מצליחות להבין את זה?

מטופש כשאנשים לוקחים את זה אישי. לקחתם חלק במחאה? רוצים להציל את מפרץ אילת מכלובי הדגים? לשחרר את ווילי? העם אתכם, אבל קחו בחשבון שיש אנשים שזה מעניין אותם פחות. יש אנשים שמבחינתם, סרטון חדש שלועג לקליפ של ליידי געגע, סקירה של טלפון נייד חדש או קומיקס-רשת חביב הם הרבה יותר מעניינים. לכן אין שום סיבה לכעוס או להתלונן בגלל שמישהו לא זורם עם מסע הצלב המקוון שלכם. בפייסבוק אתם תוכן - שאפשר לצרוך או לא לצרוך.

עם זאת, נראה כאילו שבשנה האחרונה שכך מעט גל התמימות של "אם מיליון ישראלים יירשמו, מנכ"ל פייסבוק יבטל את שעון החורף". אנשים מבינים שאולי לחיצה על כפתור וירטואלי לא באמת משנה שום דבר בעולם האמיתי. אבל המחאה המקוונת לא מוגבלת לפייסבוק בלבד.

סיפורה המחריד של עצומה אחת

ישנם אתרים שמאפשרים לכם לפתוח עצומה בכל נושא בעולם – מ"הגיע הזמן להחזיר את בולי איש השלג" ועד "יש לכלול את משנתו של הרב כהנא בלימודי גן חובה". מישהו שלח לכם קישור לעצומה, נאנחתם וחתמתם. מה קורה, לדעתכם, אחר כך? העצומה תועבר אל מחלקת פניות הציבור של משרד ממשלתי (בידי תנועה מאורגנת או סתם אדם בעל מוטיבציה), סטודנט שנה ב' למדע המדינה מסתכל עליה, מוחק וחוזר לפייסבוק – לעשות לייק לתחרות "הישבן של המדינה" (כי אחותו ביקשה. זה נורא חשובבב).

האינטרנט מאפשרת לכם להתאגד ולהביע דעה, או לאסוף חתימות של אנשים שמסכימים אתכם. נשמע כמו כלי מחאה משובח, לא? ההיפך הוא הנכון: משרדי ממשלה יודעים שאחד המאפיינים הבולטים של הרשת הוא אנונימיות המשתמשים. לא פלא שבעצומה של 15 אלף שמות יהיו לא מעט מהם פיקטיביים, חלק מכתובות המייל לא ייצגו מספר חותמים (לרוב המשתמשים יש גם יותר מתיבה אחת) ומשתמשים רבים לא ממהרים למסור את מספר הטלפון האמיתי שלהם ברשת (ובצדק).

מה נראה לכם יעיל ומשתלם יותר, מצד משרד ממשלתי שזוכה לתלונות בצורת עצומה: לבדוק ולאמת כל נתון בה ואז לפעול בהתאם לדרישת ההמונים – או להניח שהמצב הקיים טוב דיו (בכל זאת, העם הוא זה ש"בחר" את השר) – ולהעיף את העצומה שלכם אל סל המחזור? וכך מצטברות להן העצומות בקבר אחים וירטואלי, אי שם בסל מחזור נידח במחשבו של פקיד מנומנם. אח, הזוועה.

ועתה, לכמה עובדות מזעזעות באמת: השלטן הסיני לא יחדול מלפגוע בזכויות מיעוט הפאלון-גונג רק כי חתמתם על עצומה זו. גלעד שליט ישוחרר כשממשלת ישראל תגיע להסכם בנושא עם ארגון הטרור שחטף אותו, ולא כשתחתום על העצומה הזו. מצעדי גאווה יתקיימו בישראל גם אם תמלאו את כל הפרטים בעצומה זו - כולל מספר הטלפון האמיתי שלכם. למה? בגלל שעצומה היא דרך להגיד שאתם ממורמרים. חתימה על עצומה לא משפיעה על המצב יותר משלהגיד "יה, נורא חם פה" ישפיע על מזג האוויר.

רוצים למחות? נסו שדיים

אז הבנו למה מחאת הכורסא שלכם לא אפקטיבית ואף מעצבנת למדי. רוצים ללמוד משהו על מחאה ברשת? קחו שיעור מאנונימוס – תנועה אנרכיסטית בין לאומית. אנשי התנועה עשו שימושים מבריקים באינטרנט כדי לארגן מחאה מקוונת, שגם השיגה חלק ממטרותיה:

כשבתחילת השנה נחשפה תוכנית צנזורת אינטרנט קיצונית שהניעה ממשלת אוסטרליה, הופצצו תיבות הדואר של אתרי ממשלה ופקידים בתמונות עירום, קישורי פורנוגרפיה ותכני מחאה. המבצע, שזכה לכינוי "סערת שדיים", זכה לעניין תקשורתי נרחב שהעלה את המודעות לנושא והוציא את אזרחי אוסטרליה לרחובות. ב-2009, תקף הארגון את כת הסיינטולוגיה וחשף מידע חשאי שלה - כדי לחשוף את מנהגי ותפיסות הכת.

כשמשתמשים ברשת כדי לגייס תומכים במטרה - עושים רק חצי עבודה. הפצת עמודי פייסבוק, איסוף לייקים למטרתכם הקדושה או פיזור עצומות לא יתנו לכם כלום. אחרי שאספתם תומכים מקרב יושבי הספות, בתי הקפה והמשרדים - זה הזמן להפעיל אותם באמת, להוציא אותם לרחובות. רוצים למחות? רוצים להשפיע? הנה רעיון: יש כביש שמוביל לכניסה הראשית לכנסת ישראל. צריך רק מאה מתנדבים כדי לחסום אותו (ולהשאיר אותו חסום) עד שחברי הכנסת יחדלו מללעוס אחד את השני ויתחילו לטפל במה שחשוב, לדעתכם.

בינתיים, די לנזוף באלו שמעדיפים את הפרופיל שלהם פוליטי פחות.