פנים שונות לחוצפה הישראלית

אור (אדום-צהוב-ירוק) לגויים

איזה קטע, שהדאחקות הקטנות בסלון שלנו, והדיבור הצפוף למחרת, זוכים פתאום בהכרה בינלאומית ומולבשים בחליפת טוקסידו רשמית. זה מה שקרה השבוע ל"רמזור", סדרת הטלוויזיה שיצרו אדיר מילר ורן שריג, כשהפכה מועמדת לפרס האמי הבינלאומי בקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר.

מעבר למחמאה המקצועית, כיף גדול לייצא לעולם - לא רק מעשית, גם תדמיתית - יצירה אמנותית ולא חדשות קשות או אמצעים רבי השראה לפיזור הפגנות. ואל דאגה: הגיבורים הטאמבלים של הסדרה נראים על המסך אנושיים וכובשים הרבה יותר מגיבורים כובשים אחרים המייצגים בטלוויזיה את המדינה, מרצונם או שלא מרצונם.

רמזור, קומדיה לא מושלמת הלוקה בכמה מחלות ילדות, היא סדרה חמודה-חמודה שיושבת בול עלינו, ועכשיו מתברר שגם על אחרים. האור הירוק שקיבלה ממארגני הטקס בניו-יורק, לאחר שכבר נרכשה על-ידי "פוקס" לשידור בגרסה האמריקנית, פותחת מעט יותר את הדלת הזרה בפני החוצפה הישראלית, במשמעות הישנה והטובה שלה. וחוץ מזה, יש כאן ניצחון לאסקפיזם המושמץ כל כך. הנה הוכח שאפשר לברוח איתו עד אמריקה, אולי אפילו לכבוש את העולם.

שיחקת אותה, גיסנו.

ילד אסור

הדעה הרווחת, לפיה "מחיר השליטה בעם אחר" היא רק סיסמה מתיפייפת וחלולה של צדקנים נודניקים, חטפה השבוע מכת מציאות בפרצוף: שני חיילי גבעתי הורשעו בבית-הדין הצבאי בשימוש בילד פלסטיני תמים כמגן חי.

הם אילצו אותו לפתוח תיקים שנחשדו כממולכדים, וליתר ביטחון גם ירו לעבר אחד התיקים, כשבן הערובה בן התשע ניצב עדיין בסמוך. סעיפי האישום - חריגה מסמכות והתנהגות שאינה הולמת - נשמעים כהברקות ציניות (למה לא "חוסר נימוס"?), גזר הדין טרם ניתן, אבל היללות המוכרות בדבר הפקרה וכפיות טובה כבר עלו מחוגים משפחתיים, חברתיים וצבאיים בסביבת העבריינים.

במקום להרכין ראש ולשלם את המחיר, באים בטענות (צילום: אליעד לוי)

חשוב לא להתבלבל: למעשה שזכה לכינוי המחריד "נוהל ילד", ולשיפוטו המבצעי והערכי, אין כל קשר לשמאלנות או לימניות, ליוניות או לניציות, לדו"ח גולדסטון או לשופטים תחת מזגנים.

העניין הרלוונטי הוא מושג אנכרוניסטי ונשכח, ושמו "צלם אנוש". במקום לספר לכל העולם על הצבא המוסרי בעולם, כדאי אולי לשאול את עצמנו: מה נהיה מאיתנו, איך קרה שילדים טובים מאמצים שיטות פעולה של קלגסים, ואיך במקום להרכין ראש ולשלם את המחיר, האשמים עוד באים בטענות.

חוסר טעם של פעם

חוקי אבל מסריח - זה התיאור המדויק ביותר לרושם שנותר באולם בית-המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע. כבוד השופט ישעיהו טישלר, שדחה את תביעתו של אדם לקבלת זכויות על עזבונו של אדם אחר, פתח לכולנו צוהר אל עולמו הפנימי, ומשם בקעו, למרבה הזוועה, כמה מהלכי הרוח החשוכים שנושבים עדיין בחברה הישראלית.

במילים פשוטות, השופט קבע כי בני-זוג מאותו מין לא יכולים להיחשב ידועים בציבור, בניגוד לפסיקות שונות של ערכאות שונות, ובהן הכרעת בג"ץ בפרשת דנילוביץ'. במילים ציוריות יותר, מילותיו של היושב בדין, "ניסיון החיים מורה אותנו, שמפתח שאינו מתאים למנעול יותיר אותנו עם מפתח לחוד ומנעול לחוד ולא ימלא את ייעודו".

בלי להתייחס לעצם הפסיקה, וגם לא לעצם השאלה האם היתה במקרה זה מערכת יחסים זוגית אם לאו, משל המנעול של השופט הנעול מלמד שהלכנו כברת דרך מרשימה בארץ הזאת, אבל חלקנו - גם בקרב שופטינו - נשאר במדבר. הימים ימי 2010, הזוגיות פנים רבות לה - ועדיין, אנשים אוהבים שלא מוצאים את מקומם בתיבת נח המסורתית אמורים להסתתר, לוותר, או להסביר איך ולמה הם בכלל קיימים.

אוי לאוזניים

מלחמה 1: "זו ברירת המחדל שלי. אין לי מגן יותר טוב מדדי בן-דיין"

(ולנו אין מאמן יותר טוב, ובטח יותר תומך, מלואיס פרננדז)

מלחמה 2: "המשחקים של הנבחרת מתגמדים לעומת הפציעה והתחושה ברמה האישית של יוסי"

(זריקת פרופורציה: בניון יחיה, ואפילו יחזור לאימונים תוך כמה חודשים. והנבחרת? נראה)

מלחמה 3: "צריך לגרום לכך שנבחרות יידעו שאצלנו לא מנצחים"

(אולי עדיף לגרום לכך שאנחנו נדע איך מנצחים?)

• הטוב, הרע והמכוער - שבועות קודמים