דתיות, אל תוותרו על החלומות
"הרגע בו מתחילה שנת לימודים הוא הזמן לקרוא לכן לא לוותר, כי כשאתן מוותרות כולנו - החברה הישראלית והציבור הדתי - מפסידים אתכן". חנה פנחסי כותבת לתהילה, מוריה ורחל
למה אין אצלנו קרן נויבך, שלי יחימוביץ' או אילנה דיין? למה אין אשה דתית עם קול אידיאולוגי צלול, רהוט, מנומק ומחויב, כזאת הממוקמת במרכז השיח הציבורי? ואני מתכוונת לקול של אשה שלא מתכחשת לנשיותה אבל גם לא משחקת בה, לא מתחנחנת. אחת שהיא אמא וגם מקצוענית וככזאת יש לה גם קול ציבורי חיוני שאפשר לא להסכים איתו ולחלוק עליו, אבל קשה שלא לכבד אותו.
אז למה? מה, אין אצלנו נשים דעתניות? אין אף לא אחת בסביבה עם סדר יום שראוי לו להישמע בהקשרים שונים? איך לא נמצאה מישהי עם השכלה רחבה עם עמדות המעוגנות בידע, עם כושר ביטוי, שגם יכולה להביט ישירות אל מצלמה בלי למצמץ?
מתוך שלל הכישרונות של הדור הנשי הזה יש נניח עשר נשים שהיו יכולות להיות כאלה. אז למה נדמה שמניין הנשים הללו אפילו לא מנסות ללכת בגדולות? (וחכו רגע עם ההתבכיינות על ה"סססמולנים" שלא נותנים מקום. תביטו פנימה.)
אווירה שלא נותנת לחלום
הנה כמה תשובות אפשרויות: גם אם החינוך של הבנות מעולה, יש בציבור הדתי אווירה המגבילה נשים כשהן השגיות מידי, כשהן רוצות משהו גדול באמת. תשאלו את עצמכם עד כמה בחורה דתית בת 20 מעיזה לחלום (רק לחלום!) להיות בימאית של סרט עלילתי באורך מלא, להיות בעלת חברה בינלאומית לעיצוב מוצר, עורכת עיתון יומי או מנהלת בית חולים פסיכיאטרי? זה כמעט ולא עולה בדעתה כי זה לא לגיטימי.
המסר הסמוי הזה מייצר בלמים פנימיים והוא ממיס את החלומות. גם הכמוסים שבחלומות חשופים להשפעת הרוח מסביב. וכאשר מדובר בשיח ציבורי, כלומר בהשמעת קול מוביל, בעמידה בחזית זה טעון עוד יותר. גם אם את לא חסידה של הרב ליאור, על פיה עדיף שנשים משפטניות לא תופענה בבתי משפט כעורכות דין תחלחל רוח דבריו אליך בדרכים רבות. וזו כמובן רק דוגמא מיני רבות.
נכון, גם האימהות הטובה נמצאת ברקע: מתיקות המחשבה על ילדים רבים היושבים לשולחן בסעודת שבת מתנגשת עם שאיפה מקצועית ומעוררת את תחושת הקונפליקט בבטן. החשש מקונפליקט מעודד נסיגה משאיפות גדולות. (קרן נויבך לא מוציאה ילדים לגן בבוקר, ואילנה דיין ככל הנראה הרבה פעמים לא רואה את הילדים בערב) אבל בעצם, הרבה לפני שצעירה דתית הופכת אמא מנצנצת מחשבה בה סודית, אולי לא לגמרי מודעת: מה יגיד בחור שהכירו לך בדייט ראשון אם תגידי לו שאחד הדברים לעיל הוא החלום שלך?? כחברה, אנחנו מגבילים את החלום של כולן ובדרך, אלה שהיו יכולות להיות אילנה דיין עם סדרי עדיפויות שונים, או קרן נויבך עם אוצר מילים יהודי יותר נאלמות.
עכשיו כשמתחילה שנת הלימודים באוניברסיטה אני פונה אליכן סטודנטיות דתיות ומוכשרות: כנראה לא קוראים לכן אילנה, קרן או שלי, אלא מוריה תהילה או רחל אבל יש לכן את אותם כוחות. אני מבקשת לעורר אתכן רגע לפני הויתור הפנימי המתרחש לרוב בתקופה הזאת כשאתן נדרשות להעיז, לרצות באמת. הרגע הזה בו נשמטת השאיפה הגדולה הוא רגע שחולף כמעט בלי לשים לב אבל הוא קריטי משום שאחריו יהיה הרבה יותר כח ללחצים החברתיים, של החברות של המשפחה של הרבנים ובן הזוג, יהיו מניעות.
דעו לכן: האמונה הפנימית ביכולות שלכן, ובזכות שלכן לחלק עם העולם את כל הטוב שהקב"ה חנן אתכן בו היא המשאב המרכזי העומד לרשותכן. אחריו יבואו מאבקים שונים וימצאו לכן כוחות ושותפים רבים. אבל הרגע הזה בו מתחילה שנת הלימודים האקדמית הוא הזמן לקרא לכן – לא לוותר כי כשאתן מוותרות כולנו - החברה הישראלית והציבור הדתי בתוכו - מפסידים יחד אתכן. משאבים עצומים של מחשבה, יצירה ועשיה יורדים לטמיון עם הויתור העקרוני על שאיפות גדולות. לא חבל?
מצד שני, אני יכולה להבטיח לכן שכשאתן, מוריה, תהילה ורחל תהיו שם מצליחות, משפיעות (ומרויחות) כולנו נהיה גאים מאד. ואני יכולה לדמיין את אבא של הילדים שלכן מביט יחד אתם במסך רואה אותך ואומר במבט אוהב: "אני תמיד ידעתי שיש לה את זה".
חנה פנחסי דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר אילן, מנחה של בתי המדרש 'חידר משלך' במכון הרטמן ו'אשה אל אחותה' במרכז יעקב הרצוג.
לפנייה לכתב/ת 
נויבך. איפה היא?
צילום: יוסי מימוני
חנה פנחסי
מומלצים
