ביקור בווישי: החיים בצלה של "תאונה היסטורית"
ההיסטוריה הנחיתה משא כבד מדי על כתפיה הצרות של וישי, עיר הבירה של "המדינה הצרפתית" בתקופת הכיבוש הנאצי. איך מנסים להתמודד בעיירה הנינוחה עם העבר האפל? מדוע בחרו הנאצים דווקא בה? ולמה היהודים מרוצים? גלעד הלפרן נסע לווישי וחזר עם גלויה מהעיר שנדפקה פעמיים
"זה נורמלי לחלוטין שמשתמשים בשם עיר הבירה כשם נרדף לממשלה," אומר ל-ynet ראש העיר, קלוד מאלורה. "כשכותבים בעיתון 'עמדתה של וושינגטון', הכוונה כמובן לעמדתה של הממשלה האמריקנית. כך גם הביטוי 'משטר וישי' מתייחס למשטר הפרו-נאצי, אין מה לעשות. עם זאת, מקוממת הנטייה לומר פשוט 'וישי' בהקשר הזה, כי אז נוצר בלבול בין העיר של ימינו לבין הממשלה של המרשל פטן".
מפתה להזדהות עם תחושת הקיפוח של תושבי וישי, על-כך שההיסטוריה הנחיתה משא כבד מדי על כתפיה הצרות של העיירה הקטנה, הנינוחה והאלגנטית שלהם. עם 28 אלף תושבים בסך הכול, וישי אינה אפילו העיר הגדולה ביותר במחוז אוברן - אחד האזורים הכפריים ביותר בצרפת. היא מרוחקת מאות קילומטרים מפריז בצפון ומהריביירה בדרום, ומרכזיותה בהיסטוריה הפוליטית של צרפת נראית, במבט ראשון, כתאונה היסטורית.
כדי להבין כיצד "נקלעה" אל לב ההיסטוריה דרוש קצת רקע: עד מלחמת העולם השנייה, נודעה וישי כעיירת נופש למעמדות הגבוהים, וכאחד מיעדי החופשה המועדפים על הקיסר נפוליאון השלישי. החל מאמצע המאה ה-19 נהרו לווישי כל השמנא וסלתא של האימפריה הצרפתית לטבול במי המעיינות של מרחצאותיה, להמר בבית הקזינו המפואר ולצרוך תרבות באולם האופרה שהוקם בצמוד אליו. אך עם פרוץ הקרבות – הכל השתנה.
חודשים ספורים לאחר שהכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית, נאלצה ממשלת צרפת להיכנע. הצבא הצרפתי לא עמד בפני מלחמת הבזק של הוורמאכט, שנע במהירות לכיוון פריז ובתוך שבועות ספורים כבש אותה, כמו גם את מרבית שטחה של צרפת. דרום-מזרח המדינה לעומת זאת נותר "חופשיים", כלומר ללא שליטה ישירה של הצבא הגרמני. אל השטח הזה גלתה ממשלת צרפת על-מנת לכונן בו מדינת חסות בשנים 1940-1944. בכדי להתמודד עם המשבר הפוליטי החמור, נקרא לעמוד בראשות הממשלה הזמנית הגיבור לאומי, פטן בן ה-84, עטור ההישגים ובראשם הניצחון המזהיר בקרב ורדן במהלך מלחמת העולם הראשונה.
החיים הטובים של הנאצים
בתחילת שנות ה-40 הייתה וישי אחת הערים המתקדמות והמפותחות בצרפת, וזו הסיבה העיקרית לגורל המפוקפק שנפל בחלקה. מערכת מסילות ברזל ענפה שחיברה אותה לכל חלקי צרפת. היתה בה תשתית תקשורת מתקדמת לזמנה, ובעיקר עשרות מלונות הפאר, שבהם ניתן היה לשלב בין צרכי האכלוס של המנגנון הביורוקרטי של המשטר לבין נהייתם של ראשיו אחרי מנעמי החיים הטובים.
"וישי לא נבחרה משום שתושביה היו פרו-נאציים יותר מצרפתים אחרים", אומר ז'אק קרוזה, שמזה למעלה מעשור מדריך סיורים בעיירה. "מלבד ראש הממשלה פייר לוואל, שגדל בכפר סמוך, איש מבכירי המשטר הצרפתי לא היה מקומיים".
אולם האופרה הגדול, ששימש תחליף למליאת ה"אסיפה הלאומית", הוא בעצם סימפטום למצבה של העיר כולה. מעטים מתעכבים על היותו פנינת אר-דקו ואחד מבתי האופרה הגדולים והמהודרים בצרפת, ומתרכזים בפרט ההיסטורי האפל שרובץ עליו: כאן, ב-10 ביולי 1940, הצביעו חברי האסיפה הלאומית על העברת הסמכויות השלטוניות המלאות לפטן. זו היתה בעצם ההחלטה שביטלה את הרפובליקה וכוננה את "המדינה הצרפתית" - שמו הרשמי של המשטר הפרו-נאצי.
וישי 2010 אינה משקיעה רבות בהנצחת עברה, ומשתדלת בדרך זו להשיב לעיר את הזוהר הנוצץ שהיה מנת חלקה לפני 1940. מחוץ לאולם האופרה הוצבה לפני כמה שנים אנדרטה לזכר למגיני הרפובליקה, ושלט נוסף הוצב מול מלון פארק, שם שכנה דירתו של פטן. יחד עם הסיורים שעורך קרוזה, בזאת מסתכמות פעולות ההנצחה. בסיום מלחמת העולם עלתה הצעה לשנות את שמה של העיר, אולם זו נפסלה, ומאז שמה של ווישי הולך מלפניה.
למרות שהסיורים בעקבות מלחמת העולם הם הפופולריים ביותר בקרב התיירים שמזדמנים לווישי, בלשכת התיירות מסבירים כי מיעוט ההנצחה נובעת מכך שעדיין מדובר בנושא רגיש ושנוי במחלוקת. "הסיור מעורר פידבק אצל כולם. הרוב אומרים שהוא מעניין וחשוב, אך מושמעת לעתים גם ביקורת, אף שהיא אינה אחידה", אומר מנהל לשכת התיירות העירונית, פיליפ ז'אנדר. "יש שאומרים שתוכן הסיור מתייחס לתקפות משטר וישי בכפפות של משי, ואחרים אומרים שאנחנו מנסים להצטדק".
"איש לא ייגרש צוענים למחנות"
ראש העיר מאלורה סבור שלא מדובר כלל בהנצחה מינורית. "לנו, בעיריית וישי, יש אחריות להנציח את המשטר מהסיבה הפשוטה שבתחום שיפוטנו הוא ישב". עם זאת, הוא אינו רואה במסגרת זו את הקמתו של מוזיאון המוקדש לתקופת הכיבוש הנאצי כצעד מתחייב. "החלטה כזו צריכה לבוא מהדרג הממשלתי, לא המוניציפלי," הוא אומר. "אם יחליטו להקים אותו בווישי - אני אתמוך בהחלטה".
מאלורה גם אינו רואה בתפקידו כראש העיר וישי מחויבות להתייצב בחוד החנית של המאבק בגזענות ובפאשיזם. "מקומי במאבק בערכים הללו זהה למקומו של כל צרפתי אחר," הוא אומר. מאלורה, רופא במקצועו, מכהן מזה כ-20 שנה כראש העיר מטעם מפלגת הימין UMP. לפני היבחרו, נמנה עם מייסדי "רופאים ללא גבולות" לצדו של שר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר.
בניגוד לקושנר, כשנשאל מאלורה אם הוא תומך בהחלטת הממשלה לגרש קהילות צוענים מאדמת צרפת אל מזרח אירופה, סוגייה המעוררת סוער בצרפת ובאיחוד האירופי – הוא עונה בחיוב. בהתייחס לטענות מתנגדי הממשלה המשווים בין גירוש הצוענים לגירוש היהודים מצרפת בתקופת פטן, טוען מאלורה כי מדובר ב"השוואה אידיוטית. הצוענים הם נתיני מדינה אחרת, חברה באיחוד האירופי, שמוחזרים אליה משום שהם שוהים בצרפת בניגוד לחוק. אף אחד מהם לא ימצא את עצמו במחנה ריכוז".
קהילה שנמחקה וקמה מחדש
באופן אירוני למדי, בווישי היתה ועודנה חיה קהילה יהודית פעילה. בית הכנסת העירוני, שנבנה בשנת 1933, הוא היחיד שפועל במרכז צרפת.
לפני המלחמה חיו בעיר עשרות משפחות יהודיות, ולאחר נפילתה של צרפת - וגם כאן לא נעדרת האירוניה - ידעה העיר שטף גדול של פליטים יהודיים שברחו מחבל אלזס. כמו רובם המוחץ של יהודי צרפת, גם גורלם של יהודי וישי לא שפר עליהם, והם גורשו למחנות.
בחודש שעבר נחנך שלט הנצחה בבית הכנסת העירוני, המפרט את שמותיהם של 364 חברי הקהילה היהודית שגורשו מווישי לבלי שוב. "איסוף המידע הוא פרי עבודת מחקר ואיסוף מדוקדקת שנמשכה שנים", מסביר ויליאם אתלן, נשיא הקהילה היהודית וחבר מועצת העיר. לדבריו, אחרי מלחמת העולם השנייה שבו לווישי רק קומץ ניצולים.
השיקום הגדול של הקהילה היהודית בעיר בא בתחילת שנות ה-60, עם סיום המשטר הקולוניאלי באפריקה, אז עקרו עשרות אלפי יהודים אלג'יראים והתיישבו בצרפת. ביניהם היה גם אתלן. "להיות היום יהודי בווישי זה בדיוק כמו להיות יהודי בכל מקום אחר בצרפת. אני לא יכול לתאר לעצמי כיצד חיי היו יכולים להיות טובים יותר בעיר אחרת", הוא מסכם.
לפנייה לכתב/ת 
