תודה לאל, אני אתיאיסט
מאז ומעולם ניסו אנשי המדע ליישב בין אמונה באלוהים להסברים המדעיים. ניוטון, אינשטיין, ישעיהו ליבוביץ' ופיזיקאים דתיים היום בישראל - כולם מציעים תשובות לשאלת קיום האל, אך רובן מביכות ולא מספקות. האם אתיאיזם הוא המוצא היחיד?
בהנחה שאלוהים קיים, השאלה הרלבנטית היא עד כמה, אם בכלל, מגעת התערבותו בעולם. קרוב לוודאי שאנשים דוגמת הביולוג ריצ'רד דוקינס (מחבר הספר, יש אלוהים), היו מוחים נגד פתיח כזה, משום שאם בהנחות עסקינן, אזי יש להקדים ולטפל בהנחת הקיום האלוהי כמו בכל השערה אחרת המתיימרת לומר דבר-מה אמיתי על החיים ועל העולם. ובלשונו של דוקינס: "להעמיד אותה לניתוח באותה מידה של ספקנות כמו כל היפותזה אחרת".
דוקינס כמובן יודע שלא ניתן להפריך או להוכיח באמצעות המתודה המדעית את הקיום האלוהי, בראש ובראשונה משום ש"קיומו" מושתת על אמונה ולא על ידיעה מוכחת.
באותה מידה ניתן לומר שהעולם מנוהל בידי השד קטב מרירי, אשר לדברי הרב עובדיה יוסף ("ידיעות אחרונות", 9.7.2007) פועל בעיקר בתקופת בין המצרים, ו"מי שרואה אותו נופל ומת". שהרי גם את קיומו של השד מרירי לא ניתן להפריך באמצעות אסונות הפוקדים את רואיו בתקופת בין המצרים ואולי אף מעבר לה.
אם כן, מאחר ששאלת מעורבותו של האלוהים בעולם נופלת בסדק העמוק שבין ידיעה לאמונה, נפנה למדענים אחדים שניסו לגשר על פני הסדק הזה.
האם האל מתערב בעולם?
דקארט היה אדם מאמין, שהתייחס לקיום האלוהי כאל אקסיומה. לדבריו, אלוהים ברא את היקום – משמע הוא קיים. עם זאת, הוא עמד על הצורך להבין את העולם באמצעות חוקי הפיזיקה ודאג להפריד בין כוחות מיסטיים להסברים מדעיים.
דקארט האמין שאלוהים טבע את חוקי הפיזיקה בעולם, שהם החוקים האפשריים היחידים, ולכן משעה שהתניע את הבריאה הניח לחוקי הטבע שחקק לנהל את הסדר העולמי.
ניוטון לא הרחיק לכת כמוהו. הוא ייחס לאל מעורבות ישירה בניהול העולם, כמו בתיקון הסטיות הקטנות של כוכבי הלכת בנתיבותיהם. אלמלא היד האלוהית, כוכבי הלכת היו נכנעים לכוח הכבידה של השמש ונבלעים בתוכה.
נועז משניהם היה לַפּלאס. הוא הצהיר כי בהינתן מצב מערכת השמש בזמן נתון, ניתן לחזות במדויק את מצבה העתידי בכל עת.
עוד טען כי סטיותיהם של שבתאי וצדק נובעות מהשפעת הגומלין של כוח הכבידה בין שני כוכבי הלכת הללו, וכי במחזוריות בת כמה מאות שנים מתיישבת הסטייה מעצמה. לפיכך, כאשר נשאל (אם אכן נשאל) על ידי נפוליאון מדוע נעדר אלוהים מהסברו על העולם, השיב כי אין לו צורך בהשערה הזאת.
אינשטיין כאדם מאמין
אינשטיין, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לייחס לו אמונה דתית באל, היה קרוב יותר ללפלאס מאשר לניוטון. "אם יש בי משהו שאפשר לכנותו דתי", אמר, "הרי זה הערצה ללא גבול למבנה העולם – ככל שהמדע שלנו יכול לגלות".
בהזדמנות אחרת אמר: "מה שאני רואה בטבע הוא מבנה נפלא שאנו יכולים להשיגו רק באופן חלקי, ודבר זה צריך למלא את האדם החושב בתחושת ענווה. זוהי תחושה דתית אמיתית שאין לה דבר עם המיסטיקה".
בדברים אלה התקרב אינשטיין לפילוסוף שהיה קרוב ביותר ללבו: "אני מאמין באלוהים של שפינוזה, המגלה עצמו בסדר ההרמוני של הקיים, ולא באל המעסיק עצמו בגורלות ובפעולות של בני אדם".
ואמנם, בכל הקשור לאלוהים החותך גורלות של בני אדם, דעתו היתה מפורשת וחד-משמעית: "אינני מאמין באלוהים פרסונלי". והוא הבהיר: "הרעיון של אלוהים אישי זר לי ונראה לי אפילו נאיבי".
גם מדען וגם דתי?!
בקרב פיזיקאים דתיים בישראל ניכרים ניואנסים שונים בשאלת המעורבות האלוהית בענייני העולם. פרופ' נתן אביעזר קרוב יותר לדקארט, בכך שהוא משאיר את אלוהים בעולם באמצעות פרשנות, החביבה על אנשי דת רבים:
"אפשר להבין את הפסוק 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך' כמציין את היבדלות האור מהתערובת החשוכה של כדור האש והפלסמה".
אביעזר מתכוון ככל הנראה לקרינת הרקע השיורית של "המפץ הגדול", אחרי שזו הבקיעה את פלסמת החלקיקים הגועשת. קרינה זו נקלטה ב-1964 בטלסקופ של וילסון ופנזיאס בטמפרטורה גבוהה מעט מעל האפס המוחלט.
פרופ' צבי מזא"ה, לעומתו, עושה הבחנה ברורה בין כתבי הקודש לאסטרונומיה: "אני מקבל את סמכותם של חז"ל לקבוע הלכות, מוסר וקריטריונים של העדפות בשאלות חברתיות ומוסריות, אבל בשביל מידע על העולם אני פונה לטלסקופ".
הצהרה זו מציבה אותו שכם אחד עם הפילוסוף אסא כשר, הטוען להפרדה גמורה בין התוכן האינפורמטיבי לתוכן ההילכתי בכתבי הקודש. כשר רואה בסיפורי הבריאה ומתן תורה למשה משמיים "אילוסטרציות נאות, בעלות ערך פסיכולוגי, אך נטולות חשיבות דתית".
זוהי הצהרת חשובה, כי היא משחררת אותנו, בין השאר, מהחלופה לתורת דארווין שהציע הרב הראשי לישראל לשעבר, מרדכי אליהו: הקב"ה ברא את הכל מוכן, העצים נבראו כעצים גמורים, כל בהמות וחיות ועופות נבראו בגדלותם, ואילו היתוש לא נולד אלא נוצר מצואה.
פשעים אינטלקטואלים
הפיזיקאי אריה וינרב מציג עמדת ביניים מורכבת. מצד אחד, הוא אינו מוכן להתייחס לסיפורי המקרא כאל אינפורמציה היסטורית מדויקת; מצד שני, הוא רואה בסיפורים אלה סמלים שמטרתם למסור שהעולם נברא בצו אלוהי.
וינרב רואה במדע ובדת שתי אמיתות המתנהלות על מישור מחשבתי-אמוציונלי שונה. הוא מביא דוגמה: בית עלול להתמוטט משום שנבנה לא על פי התקן ההנדסי, ועם זאת – כאדם דתי – "אני משוכנע שהבית צריך היה להתמוטט גם מפני שנגזר עליו כך".
וינרב מאמין ללא סייג בהשגחה אלוהית, המגעת עד לתנועת החלקיקים היסודיים של החומר. לשיטתו, "אדם מאמין הוא אדם המאמין שאלוהים מטפל בו." לפיכך, הפיכת היהדות לדת חסרת אלוהים בעולם היא בעיניו "פשע אינטלקטואלי".
מי מושך בחוטים?
הצהרה חד-משמעית זו מעמידה את וינרב בעמדה מקוטבת לזו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה שומר מצוות קפדן, אך בעל תפיסה אמונית-דתית שקוממה עליו רבים בקרב הציבור הדתי בארץ.
ליבוביץ' דחה בשתי ידיים לא רק את תפיסת האל הפרסונלי, אלא גם את מעורבותו בעולם באמצעות חוקי הטבע, נוסח ה"זקן היושב בשמים ומושך משם בחוטי העולם".
על פי משנתו, האדם המאמין נתבע לעבוד הוויה מופשטת לחלוטין, נעדרת תארי כל-יכול וכל-יודע, מהות הנמצאת בכל מקום ובכל עת, מאחר ש"רק עובד אלילים יש לו דעה או ידיעה על אלוהיו".
מכאן סירובו לייחס לאל תכונות של חסד, רחמים וצדק, מכיוון שייחוס תכונות כגון אלו כרוך בסתירות פנימיות, ובלשונו שלו: "יחד עם 'אל רחום וחנון' ועם 'ארך אפיים ורב חסד' וכו' נאמר גם 'אל קנא', 'ונקה לא ינקה', 'פוקד עוון אבות על בנים' וכו'. איך הדברים האלה מתיישבים יחד אילו היו תכונות של ה'?!"
והוא מבהיר: "תוכנן של האמונה בה' ושל אהבת ה' ביהדות אינו רגשי, משום שאין המושג האנושי 'אהבה' יכול להתייחס למי שאינו דימוי אנושי ולא דמות אנושית. לפיכך אין תוכנן של האמונה בה' ושל אהבת ה' אלא קבלת עול תורה ומצוות".
ישעיהו ליבוביץ: רק לעובדי אלילים יש דעה ברורה על אלוהים (צילום: גבי מנשה)
אליבא דליבוביץ', כל בעיות האדם וכל הפתרונות שהוא מחפש הם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, וכל מה שאינו מוגדר ומוסדר על ידי ההלכה נתון להכרעתו החופשית של האדם המקבל עליו עול תורה מצוות.
מטעם זה אין הבדל בין "ואהבת לרעך כמוך" ובין "מחה תמחה את זכר עמלק", כיוון שחשיבותם הדתית של ציווים אלה הוא לא בתוכנם, אלא בסיומת שלהם: "אני ה'".
מכאן, כל מה שמוטל על האדם המאמין לעשות הוא לעבוד את אלוהיו באמצעות מצוות מעשיות, שנכתבו על ידי בני אדם כדרך מוסכמת לעבודת האל (הציטוטים מהספר "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'..." ומכתב העת "מחשבות").
אמונה מעגלית?
בעיניים חילוניות ביקורתיות, מטלה זו מעמידה את האדם המאמין במבחן קשה מנשוא, מאחר שהיא דורשת ממנו לעבוד דבר שאינו אמור להבין, שלא נוכח בעולם, שאפילו אינו צריך להאמין בו; משהו עד כדי כך ערטילאי, עד כי המתפלל אינו רשאי לייחס לו סגולות של חסד, רחמים ואהבה, או למצער לצפות ממנו לשמוע את תפילתו – לא כל שכן להיענות לה.
ואם מתפלל אומלל זה ישאל מה בכל זאת מחייב אותו להאמין במה שאינו ניתן לידיעה ולהבנה, קל וחומר לצפייה ולשמיעה, ליבוביץ' משיב לו: "היהודי המאמין... מאמין בחובתו לעבוד את ה', זאת אומרת לשמור את המצוות".
ולהבהרת דבריו הוא מוסיף: "הדת היא תביעה המוצגת לאדם לעבוד את ה' משום שהוא אלוהים, והאדם המאמין הוא מי שמכיר בתביעה זו ומשתדל להישמע לה".
במלים אחרות, האדם המאמין מתחייב לציית לדרישה מעגלית: הוא נדרש "לעבוד את ה' משום שהוא אלוהים", אך מיהו אלוהים? זה שעובדים אותו.ומיהו זה שתבע ממנסחי המצוות המעשיות לעבוד באמצעותן את השם? זה שאינו קיים בעולם ולא מחוצה לו, זה שאינו שומע, שאינו מדבר, שאינו רואה ושאינו מתערב.
אף על פי כן, למרות הקושי הרגשי והאינטלקטואלי לעכל דת נטולת אלוהים לכאורה, האמונה התמימה בהשגחה פרטית ובמעורבות האל בענייני העולם, מביכה שבעתיים.
שכן למקרא דברי המאמינים באל המעורב בחייהם, לא נותר לאדם החילוני ברירה אלא לתלוש את שערו ולהתנחם באמרתו של לואיס בוניואל: "תודה לאל, אני אתיאיסט".
(על מקצת ממה שנראה בעיניו של אתיאיסט כהבלים גמורים ברשימה שנייה)
לפנייה לכתב/ת 
