רוצים גשם? תתפללו

כמה טיפות גשם וכולם באקסטזה. ילדי השכנים הוציאו את המגפיים למרפסת ועברו לנהיגת חורף על הבימבה. רק אחיהם בן השלוש עדיין לא זוכר מה היה בשנה שעברה ובזמן שהגדולים צרחו בהתרגשות, עמד הקטן באמצע כל המהומה על הריצוף הלח למחצה וצעק לשמיים בבהלה: "איפה הוא? למה אני לא רואה אותו? תזוזו, אתם מסתירים לי ת'גשם!"

גם המבוגרים שהעמידו פני מבוגרים, כלומר אדישים, הפסידו ובגדול. גיחוכי העליצות והגיחות המהירות החוצה בכל פעם שהילד צורח "יורדות טיפות!" קרעו מהר מאוד את המסווה מעל פנים כאילו שאננות. "כוננות המטריות" עליה הכריזו החזאים, הובילה הבוקר לגנים עדר אמהות בעוד יום שיגרתי של חמסין סתווי, חמושות במטריות ושרוולי פלנל ארוכים. המומחים הבטיחו גשם והן נושאות הלפיד של אתר השירות המטאורולוגי, עברו לפסים מעשיים ודווחו לילדים הנרגשים, ששעת הג' ממשמשת ובאה.

פחות משבוע לז' מר-חשוון, היום בו לפי המסורת היהודית אנו זכאים לתבוע סוף סוף גשם ולעם ישראל קשה לחכות. המתנת נימוסין ארוכה שראשיתה עוד בעולי הרגל לירושלים בחג הסוכות והחכמים שחיכו עד שיחזור אחרון החוגגים וחמורו לביתו שבגליל. רק אז הייתה מתחילה הבקשה והתביעה לרטוב-רטוב הזה. ואנחנו נקעה נפשנו מההמתנה. בכל בתי ישראל כבר מלטפים "אנשי החורף" את הצעיפים מהארון שלמעלה וחולמים באופטימיות זהירה על סקי בחרמון.

וכשרואים אותנו אוחזים באובססיביות בכמיהה הזאת לקצת לחות שמיימית, אפשר לדמיין את אבותינו טרום עידן חלי סלוצקי, יוצאים לשדות החרבים ולבורות הסדוקים ושולחים את הידיים למעלה בתחינה לגשם שיבוא לרכך את הכול. ועם כל הקדמה שקדמה אותנו גם אם עוד לא ברור בדיוק לאיפה, "מוריד הגשם" עדיין היה ונשאר רק אחד.

המפתח של המאסטר

התלמוד מספר על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הבורא: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. ואין ספק שבכל שלושת התחומים הנ"ל נעשו התפתחויות מדעיות מרתקות, ברמת פרס נובל. וגם אם מתחנו פה ושם את הגבולות היכולת האנושית, גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר.

וכך עם כל טכנולוגיות הזרעת עננים שכבודם במקומם מונח. כולנו עוקבים כל חורף בדאגה אחר כל שקע ברומטרי שאולי יואיל בטובו לעבור מעלינו ולהתיז קצת. פותחים את דלתות ביתנו לרווחה בפני מתקני החסכמים. מתעניינים בחדשה השבועית המשמימה "כמה סנטימטרים נוספו לכינרת?", ועל פנינו חולפת עננה כשזה לא מספיק. וכל אדם שהוא לא אזרח ישראל, לא יבין לעולם, למה קוראים לזה אייטם במדינה למודת טרור ואיומים. ואיך מדי שבוע חורפי נמדד מפלס המצב רוח הלאומי ביחס ישיר למפלס ההוא. וכמעט בלי שהרגשנו, בשקט בשקט עם טפטוף היורה, מתחיל לו עוד חורף של צפייה.

ואם יש איזה לקח יהודי מכל הטררם הזה, הוא מתחיל במימדי קטנותו של

 האדם המודרני שרגיל להרגיש "גדול". האבסורד הוא שהאמצעי הכי משפיע על רווחתו האישית והישרדותו נותר מחוץ להישג ידו וכל שנשאר לו הוא לעמוד בצד ולחזות, כשאין ביכולתו להושיע. ולאזרח הקטן לא נותר אלא להתפלא בכל פעם מחדש, למה מדינות אחרות על אותו קו רוחב לא סובלות כמונו ממצוקת מים, כשברד דווקא יורד בקביעות בדרום ספרד, ורק אצלנו יש פסטיבל רחוב שלם על כל טיפה.

אך כשרואים קיבוצניק צרוב שמש מכריז מעל הטרקטור על היותו אתאיסט ש"רק" מתפלל לגשם, ופעיל סביבה ירוק שמודה בשקט שלפעמים מתפלקת לו איזו תחינה קטנה לבורא "שאם זה לא יועיל בטח לא יזיק". אפשר בטעות לחשוב שמי שנמצא על השאלטר למעלה רק מחכה בסבלנות שנזכר בכלל הנימוס הבסיסי, שעל דברים שרוצים מאוד - צריך להגיד יפה בבקשה.