מילה ללא הרדמה היא התעללות

גבר-גבר, בוא נכניס אותך לסרט-אימה: תאר לעצמך שאנשים חזקים ממך יתפסו אותך, יורידו לך את המכנסיים, ישימו לך קצת צמר-גפן עם יין בפה ואז יחתכו לך חתיכה מהאיבר ההוא. לא הרבה, באמת. רק חתיכה קטנה. פיסה קטנה מתכשיטי המשפחה, מהעור החי שמסביב.

יכאב לך? ברור. אתה תצרח מכאבים. לא תקבל זריקת הרדמה ותזעק עד השמים כשהדם ישפריץ. לא תוכל יותר, אבל הם ילפתו ויחזיקו אותך, ואיש מבוגר יטפל לך במקום המוצנע ויישא תפילה לאל, ואולי אפילו יצמיד קשית מזכוכית וישאב לך קצת דם. אחר-כך הוא יחבוש אותך. אתה תמשיך לבכות.

כדאי גם שתתחיל להתפלל, כי אם הוא לא יחתוך לך מספיק, עלולים עוד לבצע בך אחר כך תיקונים והשלמות. בהחלט יש חשש שתיפול קורבן למקצה-שיפורים - והנה רק דוגמה אחת מהתקופה האחרונה. תאמינו או לא, עשרות ואולי מאות הורים בצפון שוקלים בשיא הרצינות לאלץ את עולליהם לעבור "תיקון" כזה בקרוב. כל הסיוט, סיבוב שני.

ברור שלא היית מסכים שיעוללו לך דבר כזה. אז למה אתה מסכים שיעוללו דבר נורא שכזה לתינוק שלך, לבנך אשר אהבת? האם העובדה שהוא לא יודע לדבר או להתלונן באגודה לשלום הילד או להתקשר למשטרה או להפגין או להגיש תביעה משפטית או לצעוק בתקשורת, זו סיבה מספקת להאמין שהוא לא עובר כאבי תופת?

האומנם מגיע לתינוק חסר-אונים לסבול בזמן שהמוזמנים שמחים וצוהלים וזוללים גופות של תרנגולות אחרי ששלשלו את הצ'קים לתיבה? מה יעשה תינוק בן שמונה ימים מול האנשים החזקים התופסים אותו וחותכים בבשרו בלי אף זריקת הרדמה? הוא לא יכול לעשות כלום.

אתה, אב צעיר, אתה נותן יד להתעללות בבשר מבשרך, משלם ממיטב כספך כדי שיכאיבו עד מאוד לצאצא שלך. אתה בעצם מסבסד התאכזרות בחסר-ישע.

מאות אלפי תאי עצב של הנאה עילאית

לא ניכנס כאן לוויכוח, האם בני-האדם צריכים להמשיך לחתוך זה את עורלתו של זה בשמם של כוחות עליונים וסיבות רפואיות מוטלות בספק בשלהי שנות ה-2000, והאם יש או אין מקום להמשיך בכריתה העממית ההמונית של חלקים מאברי-מין זכריים.

מיליוני חילונים בישראל, הכופרים לחלוטין בקיומם של כשפים וישויות רואות ובלתי-נראות, מלים בכל זאת את ילדיהם. התירוץ הנפוץ הוא "מה יגידו בתיכון" או "מה יגידו במקלחות בצבא", כאילו המוני הטרוסקסואלים תאבי-נשים באמת טרודים עד עמקי נשמתם זה באיבר מינו הזכרי של זה, ולא בסיום המקלחת הזריזה.

כדאי בכל זאת להזכיר כאן, למי שלא יודע, שלא מדובר בחלקים זוטרים, אלא בדיוק אותם חלקים של האיבר המכילים מאות אלפי תאי עצב של הנאה עילאית. תשאלו את מי שנימולו בהיותם בוגרים, וחוו כתוצאה מכך אובדן של חלק עצום מההנאה ממין. הם בהחלט יכולים להשוות "לפני" ו"אחרי".

אך בהנחה שהמנהג הזה ימשיך ללוות אותנו, ראוי לפחות לחוקק חוק בישראל שיאסור ביצוע ברית-מילה ללא זריקות הרדמה, ויקבע שרק מי שמחזיק בתואר דוקטור לרפואה רשאי לבצע בריתות, ורצוי בבית חולים עם ציוד חירום ולא באולם שמחות פחות סטרילי.

מבחינתי, אין מניעה שהרופא הזה גם יוסמך קודם כמוהל (למי שזה באמת חשוב לו) ויידע לסלסל כהלכה תפילות בזמן ביצוע האקט - ובלבד שהצאצא חסר-האונים יזכה להגנה אלמנטרית: אלחוש רפואי, זריקות הרדמה וביצוע הפעולה על ידי כירורג מוסמך.

ועד שיהיה חוק כזה, אם החלטתם להיכנע למשטרת הבולבולין או לכל צורת משטר פאלית מסוג זה, לפחות חוסו נא, ודאגו למנוע את כאביו של התינוק. הרי לא נאמר בשום מקום במקורות שברית המילה חייבת להיערך טקס מכאיב עד אימה, ואין שום סיבה לקדש או להכשיר את הפחד או להשלים עם הזוועה שאוחזת באמהות הבוכיות והפּלצוּת שאוחזת ברך הנולד מול מגע הסכין המשספת את בשרו בראש חוצות.

אני סבור שדווקא מי שמעוניינים בקשר למסורת היהודית צריכים לתת את הדעת לקשרים המורכבים בין דת ומודרניות, מסורת וטכנולוגיה, מיסטיקה ורפואה - ולחשוב איך לגשר בין מנהגים עתיקים לבין החיים העכשוויים, המאפשרים לבצע פרוצדורות רפואיות על ידי רופא עם הרבה פחות כאבים.

אפילו לשיטתם של מי שתומכים בהמשך טקסי-הצהלולים האלה, אין כל ציווי הלכתי האוסר למול תינוקות אצל מוהל שהוא כירורג מוסמך, וודאי אין כל איסור על רופא כזה להשתמש במשככי כאבים של חדרי ניתוח ובזריקות הרדמה. לצערי, החוק במדינת ישראל אינו אוסר כיום על אותו ניתוח כואב ללא הרדמה בגופו של תינוק בן שמונה ימים, שלא נעטף ברחמים אלא דווקא בייסורים מיותרים.

ד"ר גלעד פדבה, חוקר ומרצה ללימודי תרבות, קולנוע, פמיניזם ולימודי גברים