השבויים מ-67' וחטא הגאווה של 73'
פרימיטיביים, לא מציאותיים, חסרי אחריות - כך תוארו קצינים מצרים שנפלו בשבי בששת הימים, במחקר שערכו עליהם בישראל. אוי, כמה היוהרה הזו התנקמה בנו אחרי שש שנים
בתוך בליל האינפורמציה של שמונת הפרוטוקולים שפורסמו לרגל יום-השנה ה-37 למלחמת יום הכיפורים, משכה במיוחד את תשומת לבי אמירתו של משה דיין בישיבת הממשלה ב-7 באוקטובר 1973 בשעה 14:50: "לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמני שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד".
מצאתי בה עניין מיוחד ורב חשיבות, לא רק משום שזו בדיוק היתה תזת הדוקטורט שלי, ולא רק כיוון שכאיש מודיעין בעבר, טוב להיווכח שהאחריות לאותו כישלון קולוסאלי רבצה גם בחצרות נוספים - אלא משום שתובנה זו, בדבר חובת קברניטים להיות יותר צנועים בהסתכלות העצמית ויותר מכבדים בהסתכלות על אויבינו, רלוונטית מאד גם לימינו.
כדי להמחיש עד כמה צדק דיין, ראוי להביא סיפור שלא נחשף עד כה, שיוכל לסייע בפיצוח השאלה - כיצד התקבעה קונספציה כה מוטעית.
בעקבות מלחמת ששת-הימים, גובשה על ידי אגף המודיעין במטכ"ל קבוצת איכות של מומחי אקדמיה בכירים מהאוניברסיטאות, עליה הוטל לערוך ניתוח מקיף - פסיכולוגי, חברתי ומדיני - של הקצינים והחיילים המצרים שנפלו בשבי הישראלי. מרתק לראות כמה מהאבחנות והמסקנות של הצוות הזה לגבי הקצינים המצרים.
המחקר מאפיין את האישיות המצרית כ"חסרת שיווי משקל נפשי", "רבת קונפליקטים וחוסר-ביטחון עצמי". הקצין המצרי, נקבע, מתאפיין ב"רמת אינטליגנציה נמוכה במידה רבה" ביחס לקצונה הישראלית; רמת הידע הצבאי-מעשי שלו "ירודה"; וכושרו בהפעלת מערכות מסובכות "נמוך".
הקצינים המצרים, כך נמצא, מתאפיינים בחשיבה פרימיטיבית: הם לוקים בגמישות מחשבה; הם בעלי יכולת נמוכה להשתחרר מהלך מחשבה קבוע, כמו גם לתפוס לנתח ולהעריך פרטי תמונה מורכבת.
לפי הניתוח, אישיות הקצין המצרי היא שטוחה, דלה, בעלת משאבים פנימיים חלשים, חסרת בגרות אמוציונאלית, נעדרת עצמאות ובעלת תלות רבה בחברה, ממנה הוא חרד ומתייחס כלפיה בחוסר אמון ובעוינות. בניגוד לישראלים, גורס המחקר, אין המצרים מבחינים בין מוסריות ויעילות: הטוב הוא גם החזק (או היעיל) והחזק הוא גם הטוב והמוסרי (ולהיפך).
הניתוק מהמציאות - כך נכתב - גורם גם לקצין המצרי האופייני להציב לעצמו מטרות בלתי מציאותיות. הוא נעדר קנה מידה אוביקטיבי לבדיקת רמת הישגיו, וביקורתו העצמית על פעולתו היא בלתי מספקת.
כך, טוען המחקר, הקצין המצרי אינו עונה על הדרישות של כוח קרבי מודרני יעיל: "אם ב-1948 הגדרנוהו כקצין המנהל את הקרב לפי הספר... לא נשתנו נתוניו הבסיסיים 20 שנה מאוחר יותר". להמחשה, מצטט המסמך קצין מצרי בכיר שטען כי רמתם של הסגנים והסג"מים היא כה נמוכה, עד שיש לסלקם, עד לאחרון בהם, מן הצבא...
הכתובים מתארים גם מציאות חברתית עגומה בתוך הצבא המצרי, ה"מגבילה ביותר את כושרו של הצבא המצרי ככוח לוחם: הקצין המצרי יניח שלא יוכל לסמוך על סיוע מחברו ויכלכל את מעשיו בהתאם".
בהתייחס ליחסי קצינים-חיילים בצבא, נטען שהקצין המצרי נעדר, במידה מדהימה, "כל רגש של אחריות" כלפי חייליו. הזלזול והבוז כלפיהם הם בגדר נורמה מקובלת על כלל הקצינים, שבתפיסת החיילים כלל לא לקחו חלק אישי בקרב. ניכר היטב שהחייל אינו רוכש כבוד לקצין, באשר למד לא להעריכו כמפקד.
הכבוד הערבי? אפשר להתעלם
מצד שני, המחקר הזה גם חידד, מפי הנחקרים, אבחנה נוספת שנעלמה לחלוטין מעיני אנשי המודיעין והקברניטים בישראל, לפיה ישראל פגעה בכבוד הערבי, וזה יוחזר על ידי ניצחון במלחמה בלבד.
זאת ועוד - המחקר גם מסכם וקובע שגם אם אין לצפות לשינויים של ממש בעתיד הנראה לעין, בהחלט אפשר ויחול שיפור איכותי מסוים ברמת הצבא בשנים הקרובות (כתוצאה מלקחי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה והתמשכות הסכסוך ללא פתרון).
ואולם, המסר העיקרי של המסמך מצביע על הצבא המצרי ככזה שאינו מהווה אתגר של ממש בכל התמודדות עתידית. הערכה זו, שהתקבעותה זכתה לביטוי מובהק בהתנהלות צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
אשר לסייגים האמורים, אלו כנראה כלל לא זכתו לתשומת-לב הקוראים. ניסוח הדברים והנימה המזלזלת והמתנשאת המשתמעת מהם, והכתיבה שגימדה באופן בולט כל מימד חיובי, יצרו רושם של הערכה מונוליתית שלילית, דטרמיניסטית, שאינה מאפשרת כל פתח ממשי לשינוי מהותי בעתיד.
לסיכום, ניתן לכאורה לשאול: מה לחקירת שבויי מלחמת 1967 רלבנטית ליכולת שגילה צבא מצרים ב-1973? ובכן, חשוב לדעת: הפרויקט, שנמשך מספר שנים, סוכם והופץ לציבור הצרכנים המודיעיני (כולל כמובן קברניטי המדינה) רק באפריל 1972, שנים אחרי שנערך. אין ספק שהפצתו המאוחרת יצרה - לפחות אצל חלק מהצרכנים - זיכרון מוטה שהקנה לממצאים נופך ותקפות רלוונטיים - אך לא כל כך עדכניים - גם ערב פרוץ אותה מלחמה נוראה.
ד"ר (תא"ל בדימוס) יוסי בן ארי, לשעבר בכיר בקהילת המודיעין
לפנייה לכתב/ת 
