אין כמו האוכל של אמא

1. חם, מתקרר, מתקרר, קר

לא משנה אם זו ארוחת חג רבת משתתפים או סתם חביתה שזה עתה הגיחה מהמחבת. באופן מסתורי מסוגלים אפילו התינוקות הרכים ביותר לזהות את הרגע המדויק שבו העזה אמא לחשוב שהיא הולכת לאכול משהו - ומייד לדרוש את שלהם. ועכשיו. כך מוצאות את עצמן רוב האימהות (ובעיקר המניקות) פורשות לטובת האכלת העולל דווקא ברגע שבו כולם מתחילים לאכול. בתור מי שהניקה עד בנה עד לגיל שנתיים, מורן מספרת כי היא כבר רגילה לחלוטין לאכול מרק עוף קר ושאריות של פירה גבשושי בעוד כולם כבר בקינוח. "יש טעם נפלא לביצה מקושקשת קרה!", היא טוענת.

לא, זה בסדר, תאכלי. אני אגיע לקינוח כשהיא תתגייס (צילום: index open)

2. לא בוכים על חלב שנחמץ

"כשעברתי את סדנת ההנקה בבית החולים", מספרת ענת, "המדריכה הסבירה שכדאי לנו לטעום את החלב שאנחנו מייצרות. היא הסבירה שגם חלב אם, ברגע שהוא נשאר כמה ימים במקרר, הופך לחמוץ ואסור לתת אותו לתינוק. עשיתי מה שהיא אמרה, וטעמתי. זה לא היה נורא, די חסר טעם. אחרי כמה שבועות קרה לי מקרה מרגיז - מצאתי במקרר בקבוק חלב שלא הצלחתי לזכור מתי שאבתי אותו. נזכרתי בעצה של המדריכה מבית החולים ולגמתי מעט מהבקבוק. אלוהים אדירים. זה היה הדבר הכי מגעיל ששתיתי בחיים. אז אמנם מנעתי מהבת שלי לשתות חלב חמוץ, אבל אני בחיים לא אשכח כמה נורא זה היה".

3. תנו למְחִיות לחיות!

בגיל ארבע חודשים עד חצי שנה מתחילים רוב ההורים לתת לתינוקות מה שמכונה "אוכל מוצק", בנוסף לחלב האם או תחליף החלב. בדרך כלל זה השלב שבו הם מוצאים את עצמם מבזבזים כשעה עבודה, קילו תפוחים ו-17 כלי מטבח שונים רק כדי להפיק קערית קטנה של רסק כלשהו.

יעל מספרת על החוויה: "כבשלנית רצינית, חוקי מרפי פעלו אצלי שעות נוספות כשהתחלתי לבשל אוכל מוצק לבתי. בפעם הראשונה שהכנתי לה ירקות מאודים, הנחתי את הסיר בטעות על אש גבוהה. היא בכתה ורצתי להניקה, שכחתי מהסיר עד שחשתי בריח של משהו שרוף שהתפשט בבית. כלי האידוי מבמבוק התפחם והלך לפח, הסיר נשרף וכל נסיונותיי לנקותו ולהצילו עלו בתוהו. 

בפעם השנייה שהכנתי לה ירקות מאודים, השתמשתי בשושנת אידוי. פתאום שמתי לב שיצקתי לסיר יותר מדי מים רותחים, ניסיתי לשפוך קצת מים רותחים לכיור ו...אאוץ'! חטפתי כוויה מהסרטים. בהמשך קניתי כלי אידוי חדש מבמבוק. הכנתי דלעת מאודה, שהצריכה המון מים כדי להפוך למחית חלקה והפכה למעשה למי-דלעת נטולי ערך תזונתי של ממש, וגזר מאודה, שבשום צורה לא הפך למחית חלקה ויפה.

בשלב זה פניתי לידידי מר גרבר, שמפליא להכין (בפולין, מכל המקומות בעולם!) גזר כתום, חלק ומתוק במיוחד תמורת חמישה שקלים לקופסה זערורית (מעולם לא עניינו אותי סיילים של גרבר כמו עכשיו!) ובא לציון גואל".

תארוז לי לדרך (צילום: index open) 

4. קלֵף לי כבשה!

אחד מהמאפיינים העיקריים של עולם הקולינריה הזאטוטי הוא הצורך לקלף כמעט כל דבר. זה מתחיל בירקות והפירות שהופכים למחיות ורסקים, וממשיך אחר כך גם כשתינוקות כבר הופכים לפעוטות. לא מפתיע אם כן שאמהות רבות רוכשות מיומנויות מרהיבות בתחום הקילוף (דמיינו לרגע איך אמא שלכם קולפת תפוח אדמה. נכון?). אבל פחות מדברים על החלק השני של המשוואה - מה קורה לקליפות?

ובכן, לא משנה אם זה בגלל שלא נעים לזרוק אוכל או בגלל שהכי קל פשוט לבלוע, אבל רוב האימהות יגלו שחלק גדול מהתפריט היומי שלהן מורכב מקליפות. מכינים רסק תפוחים? אמא כבר תנשנש את הקליפה. נותנים לדרדס כמה חתיכות עגבנייה? כנ"ל. התינוק רוצה ענבים? נפלא! אמא תקלף בשיניה את הקליפה, תוציא את הגרעינים ותגיש לו חטיפי ענבים מוכנים לאכילה.

יעל מדווחת שלראשונה בחייה מצאה את עצמה מקלפת עגבניית שרי: "זה הזוי בעיניי בדיוק כמו לפצח גרעינים - הרבה עבודה בשביל מעט מדי אוכל". ורוני מסכמת: "הכי שווה הלבן בקליפות תפוזים!".

ארוחת צהריים לשניים (צילום: דלית שחם)

5. מממ... טעים?

יש ילדים שמכניסים לפה הכל, ויש ילדים שצריך לשדל במיני שיטות על מנת שיסכימו לטעום גם את הדבר הכי מפתה שיש. אם נפל בחלקם צאצא מהסוג השני, הורים רבים יגלו עד מהרה שנטייתם של פעוטות לחקות את הוריהם היא אחת הדרכים הכי יעילות לשכנע אותם לאכול. זה לא נורא כשמדובר בביס מארוחת הצהריים המשפחתית, אבל יש שנאלצים להעמיד פנים נלהבות בעודם אוכלים מאכלי תינוקות לא טעימים בעליל או סתם מזונות שהם לא אוהבים. יעל מספרת כיצד היא נאלצת להעמיד פנים שהאבוקדו הוא פרי נפלא, בעוד היא מתעבת אותו, אך גם לה יש גבולות: "כצמחונית, שמתעבת עוף במיוחד, גייסתי את אמי הצדקת להכין לבתי סיר מרק עוף מדי שבוע. אני נאלצת לגעת במרק, כדי לוודא שהוא לא חם מדי, אך אין סיכוי שאוכל אותו בעצמי". 

שיהיה לך בתיאבון, אבל זה לא עובד עליי (צילום: index open)

6. אין "שלי", יש "שלנו"

מהרגע שהצוציק מגיע לגיל שבו אפשר להתחיל (לאכול מזון מוצק) - כל אמא מפנימה מהר מאוד שהטריטוריה המכונה "הצלחת שלי" עברה כיבוש שקט. אין אדם שמקבל בשמחה ידיים פולשניות שנדחפות לצלחת שלו, ממששות, בוחנות ומחרימות כל מה שבא להן - אלא אם כן הידיים האלה שייכות לצאצא שלו. התוצאה הישירה של התופעה הזו היא שאימהות מתחילות לצנזר את האוכל שלהן בעצמן. התבשיל חם או חריף מדי? פשוט נוותר מראש. מתחשק לי לשתות קפה? לא נורא, גם שוקו זה טוב. רוני מספרת: "הבנתי שאני פשוט לא אוכלת לבד יותר, אז כל מה שאני אוכלת זה במחשבה עליו. אני לא אוהבת לתת לו מטוגן, אז את הקציצות אני מכינה בתנור, ואת החצילים האדומים של אמא שלי אני מבקשת בלי חריף. מצד שני, כשהיינו במסעדה לאחרונה, הוא חיסל לי את הטורטליני כמהין".

7. תודה, באמת שלא היית צריך

ואם אמא יודעת שלא אוכלים לבד - ככה גם הילד. איזה כיף זה כשמגיע השלב שבו הוא לומד לשתף אחרים במה שיש לו ביד, נכון? לילד במשחקייה הוא מגיש את הצעצוע, לאבא את המוצץ, ולך? את הבמבה הרטובה והחצי לעוסה שיש לו ביד. ואת, אין לך ברירה. אז את פותחת את הפה, מפיקה את מיטב הצקצוקים ומקנחת בחיוך גדול: "ממממ... תודה!"

אופטימית, אה? אהבתי את הקטע של הסינר (צילום: index open)  

8. חוק ה-3 שניות

כולם מכירים את האמונה העממית השגויה לחלוטין לפיה מזון כלשהו שנפל על הרצפה אפשר להרימו ולאכול כמתוכנן כל עוד לא עברו 3 שניות מרגע נפילתו. אבל המציאוּת של חיי הרווקות משתנה מהר. שלוש שניות בערך לאחר שהופכים להורים הנוסחה המתמטית משתנה: משלוש שניות עוברים לשלוש דקות, ואחר כך גם לשלוש שעות, והנואשים - גם לשלושה ימים. ככה זה כש-70 אחוז מהאוכל שמנסים להעביר לפעוט מוצא את עצמו על הבגדים, על הכסא, על הרצפה או על כל רהיט אחר. לנקות או לזרוק לפח? חבל! הרי להכניס לפה זה פתרון הרבה יותר מהיר ופשוט.

9. למחזר זה חשוב

אין ספק ששיא השיאים הקולינרי של כל אמא הוא האוכל המשומש. כן, כן, חצי הבננה שנותרה מיותמת, רסק האבוקדו שנתקל בסירוב מוחלט, המרק הקר המבויש בקערית, מעדן החלב שנלקחו ממנו שתי כפיות ונעזב אחר כבוד - אף אחת לא יכולה להתחמק מהעובדה שהיא סוג של פח זבל אנושי.

אמא רותם משתפת בדוגמה קלאסית: "אתמול לקחתי את הבן שלי מהגן, הוא בן שנתיים, ונורא התחשק לי לאכול פיצה. לאחר הסתובבות מתישה הגענו לפיצרייה שהיו בה הרבה אנשים ונראתה מבטיחה. על המגש עמד יתום משולש פיצה זיתים אחד ולא נראו משולשים נוספים באופק. כמובן שעם חוסר הסבלנות של הקטן נאלצתי לקנות לו פיצה, ומייד. אחרי שהוא אכל זית-זית (לאט), וגירד את הגבינה המותכת עם השיניים, קסמה של הפיצה פג. הוא היה מוכן ללכת הביתה, ומייד. אמא, שלא יכלה לחכות לפיצה חדשה, נאלצה להסתפק בפיצה של אמהות: בצק ועליו שאריות רסק עגבניות. הפנטזיה לא באה על סיפוקה".

ויעל מסכמת: "המון שאריות מוצאות את דרכן לקיבתי, כאשר שיא השיאים הוא רסק תפוחי עץ שנוזל מפיה ואני מנגבת ואוכלת! באיזו עוד קונסטלציה הייתי אוכלת משהו שנזל מפה של אדם אחר? אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא".

היינו צריכים להביא הביתה כלב (צילום: index open) 

10. ואפשר גם אחרת

לחיות על קליפות תפוחים ושאריות של במבה חצי אכולה? הילה מכחישה כל קשר: "יצא לכם פעם לראות ילד צורח ומתחנן לקבל ביס מהצלחת של אמא שלו ואמא שעונה לו: "לא, זה האוכל שלי"? אם כן, יכול להיות שזו הייתי אני. אני יודעת שמאוד מקובל היום להיות אמא קורבנית, כזו שתוציא מהפה שלה בשביל הילדים, כזו שאין לה זמן לנשום ובטח שלא להכין לה צלחת משלה ולכן כל תזונתה מבוססת על שאריות לעוסות ומלאות נזלת שהילדים השאירו, אבל אני מעדיפה לדאוג קודם כל לעצמי. משתי סיבות: קודם כל, כי אני רעבה. ושנית, מכיוון שגיליתי די בשלב מוקדם של ההורות שלילדים שלי לא יהיה אף אחד שיאכיל אותם, יטפל בהם, יקנח להם וינחם אותם אם אני לא אוכל, אשתה, אנשום ואשן".