מסרבת להתגרש? אולי ימנעו ממך מזונות אשה
הקרע בין בני הזוג בלתי הפיך, הם מנהלים מאבקים כבר שש שנים, ובכל זאת מסרבת האשה להתגרש. ביהמ"ש בקריות קבע: יש בכך חוסר תום לב, לכן הבעל אינו חייב לכלכל את אשתו
ההליכים בתיק זה התנהלו שש שנים. הצדדים גרים בנפרד, עיקר פרנסת הבית היתה מתמיד על הבעל, שהכנסתו כ-5,000 שקל נטו בחודש. האשה עובדת כמתנדבת בעמותה, ולטענתה אינה מקבלת כל שכר. היא חזרה והצהירה שאינה רוצה להתגרש. "היינו אצל יועצת אחת לפני שבעלי עזב ומאז הייתי אצל ארבעה יועצים", אמרה בעדותה במשפט. "התחננתי לשמור את הזוגיות. עד היום אני לא מקבלת את זה שהוא לא בבית".
בתחילת ההליכים חוייב הבעל במזונות זמניים לאשתו בסך 1,300 שקל בחודש ובהשתתפות בשכר הדירה שלה, בסך 500 שקל בחודש.
השופט ניצן סילמן כתב שאמנם הדין מחייב עקרונית בעל לזון את אשתו, אבל "קשר נישואין אינו יכול להיות קליפה ריקה מתוכן, עלה תאנה לחיוב במזונות ואמצעי להחזקת בן זוג 'על הנייר'". השופט ציין במשך השנים ניהלו הצדדים הליכים רבים רווי השמצות והטחת האשמות. האשה דחתה את כל ההצעות שהועלו לפתרון המחלוקות באופן מאוזן "והבהירה כי לא תאפשר פתרון". מסקנת השופט סילמן היא, "שלא התקווה כי הבעל יחזור לחיקה מניעה את האשה, אלא חוסר היכולת להשלים עם הפירוד והיציאה לדרך חדשה".
הצורך לתת כבוד לרצונו של אחד הצדדים להתגרש
מנקודת פתיחה זו סוקר פסק הדין את הפסיקה בשנים האחרונות, שמסתמן בה שינוי במקרים מעין אלה. פסקי דין רבים עוסקים בצורך לכבד את רצונו של אחד מבני זוג לפרק את התא המשפחתי. היו מקרים שבהם חיובו בני זוג סרבני גט לשלם פיצויי נזיקין לצד השני (על כך כתבתי ברשימתי "מסרבת להתגרש? שלמי פיצויים לבעלך").
השופט סילמן התייחס לנסיבות התיק שבפניו: "הותרת דמי המזונות הפסוקים על כנם מקבעת את הסכסוך ומונעת פתרון לשני הצדדים. הדבר מהווה למעשה קיבוע קשר הנישואין הריק מתוכן, על אפם וחמתם של הצדדים".
השופט יישם את עקרון תום הלב, המשמש לעתים תכופות בפסיקת בתי המשפט בתחום דיני המשפחה, וקבע שהצורך להביא סכסוכים זוגיים לפתרון מחייב שימוש בכללי תום הלב. הוא ציטט מפסק דין שניתן בבית-המשפט למשפחה בחיפה במקרה דומה (תיק 12091/00), שבו כתבה השופטת צילה קינן בתביעה של אשה להגדלת מזונותיה: "עתירה זו, שעה שהתובעת היא שמעכבת את סיום ההסדר הרכושי ואת הגירושין, מהווה חוסר תום לב מובהק". השופטת השתכנעה שהסיבה לסירובה של האשה להתגרש היא כלכלית בלבד - כדי להמשיך ולקבל מזונות מהבעל.
עוד הביא השופט דוגמה ממקרה נוסף שבו קבע השופט צבי וייצמן מבית המשפט בכפר סבא (תיק 8840/01) שהאשה נוקטת עמדות שאינן מאפשרות את קץ ההתדיינויות, תוך הסתמכות על כך שחיוב הבעל במזונותיה ישבור אותו עד "שלבסוף ייכנע לבסוף לתכתיביה הכלכליים".
במקרה אחר (תיק 765/05) קבע השופט יוסף שפירא מבית-המשפט המחוזי בירושלים שיש לשקול גם שיקולי צדק ושיקולים של תקנת הציבור בעת שפוסקים מזונות לאשה. מהעדויות שהוצגו בפניו השתכנע השופט שפירא שפני האשה לגירושין, בניגוד לטענותיה על רצונה בשלום בית. "במצב כזה", כתב, "לא נתיר לאחד מבני הזוג 'לעגן' את האחר".
אשר למקרה שבפניו המשיך השופט סילמן וכתב: "מדובר בקשר נישואין אשר דבר לא נותר ממנו. דחיית כל הצעות הפתרון, המגלמות בחובן הסדרי רכוש, מדברת בעד עצמה. בנסיבות אלו, ברי כי עיכוב הגירושין ועיכוב הפתרון רובץ לפתחה של התובעת. עיכוב זה מהווה שימוש בזכות בחוסר תום לב ומצדיק הפסקת חיוב המזונות".
השופט בדק מה יכולתה של האשה להגדיל את הכנסתה
כאן פנה השופט סילמן לבדוק אם לאשה אין באמת הכנסות. הוא קבע שעבודתה כמתנדבת בעמותה מניבה לה טובות הנאה כלכליות, השקולות כנגד סכום המזונות הזמניים שנפסק לה, ולכן גם מטעם זה ביטל את חיוב הבעל במזונות אלה. בין טובות ההנאה שציין השופט: קבלת מחשב אישי, שירותי אינטרנט, תשלום שיחות טלפון נייח וטלפון נייד, ארוחת צהריים יומית ועוד.
עכשיו בדק השופט את יכולתה של האשה להגדיל את הכנסתה. בפסיקה בנושא זה בבית-המשפט העליון קיימות שתי מגמות. האחת גורסת כי הבעל זכאי לומר לאשתו לצאת ולהשׂתכר, אך ורק במקרים שבהם האשה עבדה שנים רבות ורק בגלל ההליך המשפטי נגד הבעל חדלה מכך. בכמה פסקי דין נקבע כי יש לערוך מעין הקפאת המצב בפועל עד פתיחת המאבק המשפטי.
כתוצאה מכך, במקרים שבהם האשה עבדה כל שנות הנישואים, או שנים רבות, אם תפסיק לעבוד יהיה בית המשפט רשאי להכיר בכושר הכנסתה כדי לשלול את מזונותיה. המטרה: למנוע עיוות על ידי יצירת מציאות שונה מזו שלה הורגלו הצדדים. במקרים אחדים הביעו שופטים תמיהה על כך שהאשה נמנעת מלעבוד כשהיא יכולה לעשות כן ולהקל על בעלה. בפסק דין אחד כתב השופט דוד עזרא מבית-המשפט המחוזי בירושלים, שאין לתת יד להתנהלות חסרת תום לב של הפסקת עבודה כדי ליצור "מעין סחטנות" או כדי "להכעיס".
הגישה האחרת גורסת שאשה שלא עבדה במהלך הנישואים לא תחוייב לצאת ולעבוד. זאת, גם אם יש לה יכולת השתכרות.
תקופת הסתגלות לחזרה לשוק העבודה
אחרי שיישם את המבחנים הנ"ל הגיע השופט סילמן למסקנה ש"לאשה כושר הכנסה אשר אינו נופל מסך מזונותיה לעת זו. כושר הכנסה זה אינו בא כיום לכדי ביטוי, בין היתר על מנת 'להכעיס', שכן אין ספק בלבי כי לו המרץ אשר מופנה כיום לעיסוק בעמותה היה מופנה לעבודה מקבילה, היה הדבר מניב למצער הכנסה בגובה המזונות". עם זאת החליט השופט שהבעל ימשיך לשלם לאשתו מזונות למשך שישה חודשים, תקופה שתאפשר לה "לשקם יכולות חזרתה לעבודה, מעין 'הסתגלות', על מנת שאותו פוטנציאל אשר נקבע כי יש לה (ואף יתכן כי הוא ממומש כאמור לעיל), יבוא לכדי ביטוי".
פסק הדין הנ"ל ניתן בערכאה הראשונה. הוא אינו מהווה תקדים המחייב שופטים אחרים בבתי- המשפט למשפחה לנהוג על פיו, ויש להניח שיינתנו פסקי דין אחרים שיביעו עמדה סותרת. עמדה זו תביא בחשבון כי נשים משלמות לא פעם בעת גירושים מחיר גבוה יותר מהבעלים: הסיכוי לפתוח בפרק ב' קטן יותר, כושר העבודה שלהן ומעמדן המקצועי התפתחו פחות במשך השנים בגלל הלידות והטיפול בילדים, ועוד. לכן יש מקום, לפי שיטה זו, לחייב בעל במזונות אשתו גם אם היא מסרבת ללא סיבה ממשית להתגרש.
