בלילות באו ההיפופוטמים

אלכס קאפי נולד ב-1961 בצרפת וחי בשוויץ. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת. "שאלה של זמן", שזכה להצלחה אדירה בשוויץ ובגרמניה, הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

הסיפור מתרחש במזרח אפריקה הקולוניאלית ב-1913. שלושה עובדי מספנה מלווים אוניית קיטור שפורקה לחלקים, אך בעודם עוסקים במלאכתם פורצת מלחמת העולם הראשונה. כל אחד מהם מנסה לגשש את דרכו בעלטת המלחמה, לשמור על שמץ נורמליות בטירוף המקיף אותו, ובעיקר להישאר בחיים

1. בלילות באו ההיפופוטמים

הרי לא בכל רגע של חייו נותן לעצמו האדם דין וחשבון על משמעותם, או על חוסר משמעותם, של המעשים שהוא עושה בעוד הזמן חולף. כל אחד לש את בצֵקו, סוחב את אבניו, מבריש את סוסו. יש שהאדם סובל מכאבי שיניים ויש שהוא מתכנן תוכניות, יש שהוא לוגם מרק ויש שהוא יוצא לשוח בסוף השבוע; והנה, עוד לפני ששם לב, כבר נבנתה פירמידה, סופק לחם לכל תושביו של כרך ענקי, חרבה ממלכה.

מוציאים קיטור (צילום: עמית קוטלר)

מעשים גדולים, יצירות אלמותיות – האדם מביאם לידי מימוש בלי להבין את חשיבותם לאשורה; שהרי אין מי שאוהב לשאול את עצמו שאלות ללא הפסק. מלבד אולי בימי ראשון ובערב השנה החדשה. אבל מובן שלא בזמן העבודה.

המומחה לבניית אוניות אנטון ריטר ודאי לא הרהר עמוקות בחשיבות הרגע שבו קרא הצופר של מספנת מאיֶיר להשקת האונייה, ב-20 בנובמבר 1913, מעט אחרי השעה עשר וחצי. זאת הייתה הפסקה ככל הפסקה. כתמיד יינשאו נאומים ואחר-כך ילגמו הכול יי"ש ויעשנו טבק במקטרות החרס ההולנדיות הארוכות שמהן החזיקה המספנה כמויות גדולות, בייחוד לאירועים כגון זה.

בצעדים מדודים בחן אנטון ריטר את חדר המכונות של האונייה החדשה, משך בזהירות בידית של וסת הקיטור והאזין להחלקת הבוכנות, לזמזום הגלגלים ולאוושת השסתומים. ובזמן שתזמורת מועדון ההתעמלות של פּאפֶּנְבּוּרג ניגנה ברחבה שבחוץ את הימנון הקיסר, בחן את מתח הגנרטור, הציץ אל תוך הכבשנים וּוידא שברז המים פתוח. הוא התגאה באונייה. הגראף גֶטְצֶן הייתה האונייה שלו – האונייה הגדולה ביותר והיפה ביותר שנבנתה אי-פעם בפאפנבורג.

היא הייתה יציר רוחו, הוא שרטט את התוכניות הראשונות וניהל את הבנייה במשך עשרה חודשים; ואת העבודות החשובות ביותר והמסובכות ביותר עשה במו ידיו. מאז הנחת השִדרית בילה את ימיו, ותכופות גם את לילותיו, ספוּן בשלד האונייה. כשהיה ער נסבו מחשבותיו על האונייה, וכשישן חלם עליה.

כעת נשלמה המלאכה. המכונות פעלו כשורה, לחץ הקיטור היה יציב. לא, לא הטרידה אותו הידיעה שמיד לאחר ההשקה ייאלץ לפרק את האונייה בחזרה לחלקיה הקטנים ביותר. זאת ההוראה וכך ייעשה, ומבחינה טכנית לא תהיה שום בעיה. הוא ניגב את ידיו במטלית ועלה לסיפון הראשי.

הגטצן ניצבה רתוקה על מדרון ההשקה, תרניה מעוטרים בדגלי הקיסרות שצבעם שחור, אדום ולבן, מנועי הקיטור שלה שורקים, ארובתה עשֵנה ולהבי מדחפיה מסתובבים באוויר. היא נראתה מוכנה לירידה אל המים. לא נותר אלא לבתק את חבלי הרתיקה ומיד הייתה מחליקה מתומכות השִדרית על צדה השמאלי וגולשת במורד קורות העץ המשומנות והמשופעות אל תוך תעלת טוּרְם.

היא הייתה מחוללת – כפי ששכיח כשמשיקים אונייה מן הצד – נחשול בגובה אדם לאורך כל רוחבה, נחשול שהיה שוטף את מדשאת הגדה הנגדית תוך שהוא משליך עליה את כל דגת התעלה, וילדי העיירה, אשר היו אורבים בדריכות לשלל עם סלי נצרים בידיהם, היו מלקטים את הדגים המפרכסים על הדשא. או-אז הייתה האונייה מפליגה דרך תעלת זיל אל תוך נהר האֶמְס, חוצה את מפרץ דוֹלארט, חולפת על פני איי פְריזְיָה המזרחית ויוצאת אל הים הצפוני, אל עבר יעדהּ.

אלא שהפעם לא חיכו הילדים על המדשאה משום שידעו זה מכבר שהגטצן לא תורד אל המים. לכל תושבי העיירה היה ידוע שמשרד המושבות של הקיסרות הזמין אונייה אשר תפורק מיד עם השלמתה ואז תורכב מחדש, במקום אחר, רחוק וזר, משל הייתה משחק הרכבה. הכול ידעו שאנטון ריטר יארוז את הגטצן בחמשת אלפים תיבות עץ ואחר-כך ישוב ויבנה אותה בלב-לבה של אפריקה, מדרום לרכס הקילימנג'רו, בקרבת מקור הנילוס הלבן, למרגלות הררי הירח האפופים מסתורין.

במשך כל תקופת הבנייה היה ברור לעובדי המספנה שמיד לאחר ההשקה יעוטו על האונייה כנחיל נמלים: ישחררו כל בורג שהבריגו ויסירו כל לוח שהניחו. ואף-על-פי-כן נאלץ ריטר להתערב אינספור פעמים בעבודתם ולהעיר משום שמישהו, מתוך תחושת מחויבות מקצועית, אטם את הרווחים שבין הלוחות או, מתוך הרגל, סמרר סמרור של קבע במקום סמרור רופף וארעי.

ריטר נעץ מבט בוחן אחרון בלוחות העץ של הסיפון הראשי ובארובה העשֵנה שמתוכה הציצו בבוהַק רפֶה צינור ומשרוקית הקיטור. תכף יגיע מאייר הזקן במכוניתו, ואיתו שלושה אדונים מכובדים מברלין – משרד המושבות דרש לראות את האונייה במנועים פועלים לפני שתפורק. למשמע קול הצופר נהרו עובדי המספנה החוצה מתוך מבני הלבנים המפויחים, וחשו לעבר מדרון ההשקה.

מבית היציקה, ממפעל המכונות, מהפחחייה, מהנפחייה ומהנגרייה. אפילו מנהלי החשבונות והמזכירות מבית המשרדים נחפזו לצאת, גם העגלונים והסייסים מן האורוות. מקצתם הצטופפו ברביעיות או בחמישיות וביקשו מחסה מפני רוח הים המקפיאה מאחורי ערימה של קרשים.

מקצתם נשענו אל קירות האסם המתפוררים או ניסו להתרווח על ספסלים מאולתרים או על ארגזי עץ. הם זקפו את הצווארון ונעצו סיגריה בזווית הפה, תחבו את הידיים עמוק לכיסי המכנסיים והתבוננו בשחפים המשתעשעים ברוח, תחת שמים נמוכים וקודרים.

ריטר חש במורד כבש האונייה אל הרחוב המרוצף אבן. הוא וידא שתומכות השִדרית מקובעות כהלכה ושחבלי הרתיקה מתוחים כראוי, וברגע האחרון עוד הספיק להחביא מטאטא שהיה שעוּן אל צדה של הגטצן. בדיוק בשעה עשר וחצי חגה לימוזינת הבֶּנְץ השחורה של מאייר בקשת רחבה סביב הכיכר, פילסה לה נתיב בין קהל עובדי המספנה ונעצרה ליד כבש האונייה.

ריטר הרהר לרגע אם ראוי שייגש למכונית ויפתח את הדלת בפני המנהל, אך מיד נמלך בדעתו והחליט להותיר מלאכה זאת בידי הנהג. את פניהם של שלושת הפקידים מברלין שיצאו מהדלת האחורית – חבושים מגבעת, לבושים חליפה מהודרת ומצוידים במקל הליכה – קידם ממרחק האומר, כך חשב, גם יחס של כבוד וגם ביטחון עצמי.

הוא התבונן בשלושה, הסוקרים סקירה ראשונית את הגטצן, והסיק ממבטיהם המתרוצצים אנה ואנה שאין להם שמץ של מושג על בניית אוניות. בציפייה שמיד יוצג בפניהם הזדקף מלוא קומתו. ואולם הללו חלפו על פניו כאילו היה כלונס עץ או עציץ נוי, וכשהתקרב המנהל מאייר, רק הנהן לריטר וטפח לו קלות על השכם. ריטר פלט נשיפה, פסע פסיעה קצרה הצידה וצפה בארבעת הגברים המטפסים במעלה כבש האונייה.

אך נעלמו מאחורי המעקה, והגטצן נתנה קולה. ראשון קרא צופר הערפל, כהוכחה לתפקודו התקין. אחריו קרקשו שרשראות העוגן, והמנועים, שורקים ונוהמים, הגבירו את לחץ הקיטור – ריטר זקף את גבותיו בדאגה. האורות הודלקו וכובו, שתי כננות המטען הסתובבו ולהב ההגה שבירכתיים ציית בנאמנות לפקודות מערכת ההיגוי המוּנעת בקיטור.

האדונים צצו בחרטום ושלחו מבטים בוחנים ימינה ושמאלה. אחר-כך הופיעו על סיפון הגשר, משכו בידית פה, לחצו על מתג שם, החליקו אצבע או שתיים על מַחברי צינורות מבריקים מפליז, ולבסוף גהרו מן הירכתיים מטה והעיפו מבט במדחפי האונייה הזהובים והבוהקים, המסתובבים להם מעדנות באוויר.

אנטון ריטר העריץ את השלווה האצילית שבה ערך בעל המספנה, יוזף לאמברט מאייר, את הסיור לאורחיו הכבודים ואת יכולתו למסור להם מידע מפורט ומסובך באורח מאופק וסבלני. זאת הייתה הרכות של אדם הרגיל במתן פקודות, אותה רכות שבה נהג בעובדיו ושמולה היו חסרי אונים.

לא היה איש בעולם שריטר הכיר זמן רב יותר ממאייר הזקן. בשליש הראשון של חייו היה ילד, אחר-כך עובד במספנת מאייר. כבר כילד בן עשר – יתום אשר גדל אצל דוד שהתפרנס מכריית כבול בביצות – היה עובד בחופשות בית-הספר בנגריית המספנה, בנפחייה ובבית היציקה. עשרים שנה חלפו מאז ובינתיים למד ריטר אצל מאייר כל מלאכה ומלאכה שבניית אוניות כרוכה בה על בוריה.

אמנם השכלתו הסתכמה בשש שנים בבית-הספר היסודי, ולימודי הנדסה מעולם לא באו בחשבון, אולם אילו היה נדרש לכך, ובהינתן לו זמן די הצורך, היה יכול לבנות בעצמו אונייה כמו הגטצן. הוא ידע לקרוא ולשרטט תוכניות, להעריך כמה זמן יידרש לעבודה כזו או אחרת, לחשב עלויות, לתכנן תהליכים יעילים ולחזות מראש סיכונים אפשריים – את מספנת מאייר היטיב להכיר אף ממאייר הזקן בעצמו.

הוא ידע בדיוק איזה שסתום אוורור היה צריך לשחרר כשכבשן בית היציקה החל לחרחר ולנהום ואילו משאות גרמו לעגורן להתחיל לחרוק, עם איזו מזכירה ניהל בא-כוח המספנה פרשיית אהבים ומי היה הסייס שבכל יום שבת היה גונב חצי שק של שיבולת שועל. כה אישי ועמוק היה הקשר שלו לכלי העבודה של המסגרייה, שהללו התאימו עצמם למבנה ידיו – או שמא להפך?

כך או כך, כלי העבודה כולם היו כלי העבודה שלו, ובעצם כל המסגרייה הייתה המסגרייה שלו. גם בית היציקה היה בית היציקה שלו, והנגרייה הייתה הנגרייה שלו, והשוליות היו השוליות שלו. ובכלל, כל מספנת מאייר הייתה

המספנה שלו, ומאייר הזקן – גם הוא היה מאייר הזקן שלו. כלפי המנהל פיתח תחושת שייכות נאמנה אשר, לאמיתו של דבר, לא נבעה מחיבה אלא מכעין תאוות סיפוח קניבלית.

את זקן התיש האצילי והאפור של מאייר הזקן רצה ריטר לעצמו, וכמוהו גם את הקול הקטיפתי, את המצח הגבוה ואת המבט הנוּגה. הוא התאווה להשתייך לאותה שושלת בעלי מספנות מפוארת הבונה זה מאות בשנים אוניות בפאפנבורג, וכן היה רוצה להיות בוגר בית-הספר המלכותי לבניית אוניות בגְראבּוֹ; הוא גם לא היה מתנגד להתגורר בחווילה בשטח המספנה.

אך כיוון שלעולם הזה נבצר ממנו להשתייך, הקפיד ריטר הקפדה יתרה שלא להפוך לקופיף השעשועים של משפחת מאייר. הוא לא רצה שלחולצותיו יהיו צווארונים זקופים ומעומלנים, לא רצה להחזיק בביתו גרמופון ואוסף תקליטי ואגנר, וגם לא רצה ששלוש בנותיו – בנות שנתיים, שלוש וחמש שנים – ינגנו אי-פעם שופן או ידברו צרפתית.

מתוך "שאלה של זמן", מאת אלכס קאפי, תירגם מגרמנית: אהוד אלכסנדר אבנר, הוצאת קרן