אשה יפה. וזהו בערך
היא בנתה קריירה שלמה על סמך החיוך שלה, עשתה את המכה ב"אשה יפה" ומאז ממחזרת את אותה דמות ומצפה שנאמין לה שוב ושוב - רק כי היא ג'וליה רוברטס. אויש, תפרשי
לפעמים, צריך לומר את זה בפשטות: את האוסקר שלך כבר קיבלת, לכי הביתה. ג'וליה רוברטס תהיה בת 43 בסוף החודש, ונראה ששום דבר לא השתנה מאז תפקידה כויויאן, הזונה המהממת ב"אשה יפה" מ-1990. רוברטס בנתה קריירה שלמה ומפוארת ללא עוררין, רק בזכות חיוך יפה. החיוך הצחור הזה הקנה וממשיך להקנות לה כמעט כל הזמן תפקידים באגדות מודרניות נוסח הוליווד.
אין פלא שאת האוסקר שלה רוברטס קיבלה על תפקיד יוצא דופן בקריירה. "ארין ברוקוביץ" מ-2000 מבוסס על חיים אמיתיים של אשה אמיתית, כך שברור שחברי האקדמיה נותרו פעורי פה כשגילו שרוברטס מסוגלת פעם בכמה זמן לבחור גם בתפקיד שיש בו קצת בשר, ומרוב הלם העניקו לה את הפסלון המוזהב. חבל שחוץ מהסרט הזה כמעט כל מה שרוברטס עושה הוא לגלם דמויות שהן שעתוקים שבלוניים שלה עצמה. היא תמיד נשארת אשה יפה, שמחייכת חיוך יפה ולכן כולם וכולן נאלצים ליפול שדודים לרגליה, ואוי למי שלא ישתחווה למלכה.
האמת המרה התבררה בברודווי
הכל התחיל עם "מיסטיק פיצה" מ-1988 שגרם לה לזכות בתשומת הלב של הקהל. הפנים היפות של דייזי הביאו לה את התפקיד של ויויאן ב"אשה יפה" לצד ריצ'רד גיר, הצלחה שהיא כאמור מתעקשת לנסות לשחזר שוב, ושוב ושוב. השיא היה בסרט המגוחך שאינו סרט המשך אך בהחלט מתחפש לכזה בכיכוב השניים מ-1999, "תפוס את הכלה".
חוץ מ"ארין ברוקוביץ" היו לרוברטס עוד שתי חריגות סבירות בקריירה: "החתונה של החבר שלי" מ-1997 הצליח להיות קומדיה רומנטית מצחיקה ושנונה בדיוק מהסיבה שהוא שבר את הכלל שאין לשבור אותו: סוף כל סוף מישהו העז לומר לה "לא", במקום להתעלף בכל פעם שהיא מעפעפת.
רוברטס הפכה (במודע או שלא במודע) לקריקטורה של עצמה בסרט הזה, כשלכל אורך הדרך ברור ש"החבר שלה" צריך לבחור בקמרון דיאז שלא מציקה לאיש, ורוברטס תישאר עם החבר הטוב ההומו שיקנח את דמעותיה. אנחת רווחה של צדק פואטי נפלטת כשהיא מספרת לרופרט אברט שהיא במרדף אחרי החתן, שרודף אחרי הכלה, והוא שואל אותה "ומי רודף אחרייך?" והתשובה, לשם שינוי, היא "אף אחד".
אך היוצא מן הכלל הזה המשיך להעיד על הכלל. ב"תיאוריית הקונספירציה" מ-1997 היא היתה רק הטפט לתפקיד האופי המוצלח של מל גיבסון (כשהוא עוד התמקד בלשחק במקום בלקלל), ב"נוטינג היל" מ-1999 לא היה ברור למה לדמות הראשית שמאמללת את האדם הפשוט (יו גרנט הלא פשוט כלל וכלל) שהעז להתאהב בה קוראים אנה סקוט, במקום פשוט ג'וליה רוברטס. לא היה שום הבדל בין השתיים.
ב"קרוב יותר" מ-2004 היא שיחקה את אנה באופן סביר יחסית. היה כמעט נעים לראות דמות עם דילמה אמיתית, אפילו שהדילמה היא בסופו של דבר אם להיות עם קלייב אואן או ג'וד לואו, אבל באמת שאי אפשר לצפות מרוברטס ליותר.
אך ברגע שהיא ניסתה לעבור מעיבוד קולנועי למחזה, אל הדבר האמיתי, האמת המרה התבררה. המחזה "Three Days of Rain" בו שיחקה בברודווי ב-2006 קיבל ביקורות כל כך איומות, שהורידו אותו אחרי 70 הצגות. מה לעשות, על במת תיאטרון אין קלוז אפים ושוטים מחמיאים.
מאז רוברטס לא מתאמצת. היא ממשיכה לעשות קומדיות רומנטיות מטופשות בדומה ל"אמריקה מאוהבת" בו שיחקה ב-2001, או "ולנטיינס דיי" שיצא השנה, בו היא מגלמת דמות של מפקדת קשוחה, אך בסופו של דבר גם שם עושה מחווה פתטית לעצמה כשהיא מאזכרת שורות מ"אשה יפה".
בסרטה הבא, "Larry Crown", שייצא ב-2011, היא משחקת לצד טום הנקס שגם ביים וכתב. הסרט עוסק בגבר שעובר משבר אחרי שהוא מאבד את עבודתו ומחליט לחזור לקולג'. עם רוברטס בפנים קל לנחש איך זה ייגמר: הוא יפגוש אשה מהממת עם חיוך עוד יותר מהמם, הם יתעשרו במפתיע בצורה מהממת כשהוא יקבל עבודה חדשה ומהממת, הם יתאהבו ויחיו יחד באושר ובעושר חיים מהממים. יש לקוות שיחולקו שקיות הקאה בכניסה לאולם.
לפנייה לכתב/ת 
