היתה אג'נדה שתוכננה לשניים, ועכשיו אני לבד

שמתם לב שאחרי שנפרדים יש המון רעש, ומצד שני גם המון שקט? אצלי בכל אופן, חלים שינויים חדים בדציבלים של הלב, וזה מוזר. תמיד היה לי קל יחסית להתנתק במחשבותיי בעיתות הצורך ולמצוא אי של שקט גם באמצע ההמולה. ודווקא עכשיו, כשהקול שלו כל כך חסר לי וכל כך שקט לי ממנו, הרעש אצלי בפנים מסרב להירגע.

בזמן האחרון אני מרגישה כמו דף אינטרנט, פורטל. מלא לינקים יש בי, אסוציאציות שונות שיוצרות "רעש" של מחשבות ובלבול כשהן באות ומבקשות להעביר אותי מהרהור להרהור גם באופן לא צפוי. אני מתחילה בפעולה מסוימת, כולי נכונה לה, מרוכזת ושלמה, אבל הכל למראית עין, הכל לכאורה. תוך שנייה הכל מתחיל להרעיש לי בפנים, ומהרעש הזה, הפנימי, אני לא יכולה להתנתק.

מאוד קשה לי איתו, אבל אני מנסה לא להתנגד ולא לנסות להשקיט אותו בכוח, אלא לזרום איתו. אולי אם אלך בדרכו ואוביל את מחשבותיי הנודדות לפיו, הוא יבין שאין לו כאן עניין אמיתי, אין חזית לחימה ואין אויב להכניע, ואז יעזוב כלעומת שבא והשקט ישוב למחוזותיי.

בינתיים הדרך קצת אבדה לי, הקשר שנגמר לי הכיל שפה משלו, ועכשיו אני מרגישה כמו עולה חדשה בסביבת הבית שלה, כאילו אף אחד לא מבין אותי ואת הלב שלי. המפה הברורה שהיתה משורטטת כל-כך יפה ונכון - התבלגנה. נוספו עליה המון נקודות ציון שצריכות להילקח בחשבון, כל-כך הרבה קווי מתאר חדשים שאני לא מכירה. היא הפכה מרישום מדויק למעין ציור אבסטרקטי, ואני תועה ביער.

ברגע צלול מגיעה ההכרה שעכשיו אני לבד

לאן ללכת, ומהו היעד? האם הוא אותו יעד שסימנתי לעצמי בעבר? לא, לא יכול להיות, ונראה לי גם שאני לא רוצה שיהיה, הרי הוא כל-כך לא הוכיח עצמו ובכל אופן לעולם לא יהיה זהה, מפני שהדרך תהיה שונה. אני כבר לא מבינה את המפה, כנראה שצריך מקרא חדש. אוסף הסימנים והתווים הנוכחי מעמיס עליי, מרעיש את ליבי.

יש מחשבה אחת שגורמת לי להחריש יותר מכולן. לפיה אולי כל הכאב הזה היה סתם, בשביל מה? הרי ביני לבין הגילוי הרוחני שלו, הוא מחק אותי ואת חיינו הקודמים באבחה אחת והלך אל האור. ברגע שוויתר עליי, גם אם בקושי רב ולאחר ייסורים, הוא לא האיש שלי, לא באמת. ואני, מהדור הישן בהשקפתי, מחפשת לי את האחד שלי, ומקווה שזה בכלל יהיה הפוך, ושהוא מחפש וימצא אותי.

אני קמה בבוקר, שותה קפה, אופטימית, מתעקשת לשמור על החיוך שמאפיין אותי, ופתאום הוא מגיע, הרעש הזה. ולא, לכל הציניקנים, לא מדובר בתקתוקו של השעון הביולוגי. זה השאון שנוצר מעומס המחשבות, ההתחבטויות, הגעגועים וההרהורים.

היום ממשיך, ואני מנסה לסדר את המחשבות. לרגע כולן נענות לי ומסתדרות בשורה, אבל בבת אחת הן מתבלגנות לי. כל התוכניות לעתיד שרקמנו בעבר כזוג חוזרות לראשי. ברגע צלול במיוחד מגיעה ההכרה שעכשיו אני לבד, והמחשבה שצריך להתאים את כל האג'נדה שנבנתה לשניים למציאות החדשה מכה בי.

אני רוצה לחשוב שאפשר להפיק מההמולה הזו משהו חיובי

אני לא יכולה להתמודד עם המשימה הזאת של סידור חיי מחדש, לא כרגע. אני מוצפת, ולא מצליחה להתרכז בתוך ההמולה: עצות מהסביבה, דיונים, שיחות והרהורים שמצטברים למעין רעש לבן שבסוף הופך לשקט, שקט מאוס.

כמו הפרעה עצבית, בלילה כששקט בחוץ, הרעש שלי בולט הרבה יותר. הוא ממש צורם. העולם כולו מוריד הילוך ומתעטף בחושך, ואני נקרעת בין עוצמות הקול השונות: דממת הקול הזוגי שגווע, מול המחשבות שלי שסואנות בלב.

אילו רק אפשר היה להנמיך קצת את קול המחשבות האלה הטורדניות כל-כך, או אפילו להפסיק אותן מעת לעת ולתת לי קצת מנוחה. אני רוצה כבר לחזור לחוש מקסימה כמו שכולם אומרים לי שאני: נראית טוב, קורנת ומלאת חיים.

אני רוצה לחשוב שאפשר להפיק גם משהו חיובי מההמולה הזו ולשוט עליה לחוף מבטחים.

אבל יותר מכל אני מחכה כבר שיגיע היום שאחרי, שיגרום לי להאמין שכל עכבה לטובה, ושיביא איתו סדר ושקט, שקט נעים הפעם, כזה של שלום פנימי ורוגע.

די להמולה, די לרעש.

האימייל של צוריה