פיקאסו נגד דה-וינצ'י: מי גנב את המונה ליזה?
בכל דור ודור מנסים לגנוב את המונה ליזה, אולי הציור המפורסם ביותר בעולם. בתחילת המאה ה-20 התמונה נעלמה למשך מספר שנים ועקבותיה הובילו ללא אחר מאשר האמן פאבלו פיקאסו. רן לוי מביא לפניכם את הפרשה הסוריאליסטית שהסעירה את צרפת, אך אל דאגה: בסוף המונה ליזה תמיד חוזרת לחייך
ב-23 באוגוסט 1911 נכנס לואיס ברוד אל מוזיאון הלובר ושם פעמיו אל האגף שבו הייתה מוצגת המונה ליזה. לואיס היה צייר, וכמו אמנים רבים אחרים ביקש לשאוב השראה מהתבוננות ביצירה המפורסמת. כשהגיע, הופתע לגלות שהמקום שבו הייתה תלויה המונה ליזה היה ריק.
לואיס ניגש אל אחד השומרים שעמדו בסמוך ושאל אותו היכן המונה ליזה. 'בצילומים, כנראה'. השיב לו השומר. מדי פעם בפעם היה צורך לצלם את המונה ליזה לצרכים שיווקיים או חינוכיים, ואז הציור היה נלקח לחדר אחר.
בעוד כמה זמן היא תחזור? שאל לואיס. השומר פנה אל האחראי על האבטחה ושאל אותו מתי המונה ליזה חוזרת מהצילומים. האחראי שאל אותו על איזה צילומים הוא מדבר. בתוך זמן קצר התבררה האמת: המונה ליזה נגנבה.
ייסוריה של הגברת ליזה
'מונה', באיטלקית, היא קיצור סלנג של 'מה דונה'. 'מה דונה' היא 'גברת שלי', או 'גבירתי'- ומכאן ש'מונה ליזה' היא 'גבירתי ליזה', דרך מנומסת לפנות אל אישה מהמעמד הגבוה.ליאונרדו דה-וינצ'י יצר את הציור המפורסם בשנת 1503 ולכל אורך המאה העשרים הייתה המונה ליזה, כמו יצירות מופת אחרות, מקור משיכה לונדליסטים ופסיכים מכל הסוגים והמינים.
מה לא עשו לליזה המסכנה? ב-1956 שפכו עליה חומצה וגם ניסו לזרוק עליה אבן. ב-1974 ניסו לרסס אותה בצבע אדום.
ב-2009 השליכה תיירת רוסייה ספל על התמונה, מכיוון שלא קיבלה אזרחות צרפתית- עובדה אירונית למדי, בהתחשב בכך שגם הצייר והגם הדוגמנית שלו הם בכלל איטלקים. ל'אזרחות' של המונה ליזה יש קשר הדוק גם לתקרית המפורסמת ביותר שנקשרה עם שמה: הגניבה שלה.
המוזיאון נסגר מייד למבקרים. במשך שבוע סרקו יותר מ-150 שוטרים ובלשים כל ס"מ של המוזיאון. כל מה שמצאו היה המסגרת של הציור, שהייתה זרוקה בחדר מדרגות צדדי.
צרפת הייתה באבל. כשנפתח הלובר מחדש הגיעו עשרות אלפי בני אדם רק כדי לראות את הקיר הריק שעליו הייתה תלויה המונה ליזה. העיתונים דיווחו על מהלך החקירה ללא הרף והמשטרה, כצפוי, הייתה תחת לחץ עצום לאתר את האוצר הלאומי.
פיקאסו נכנס לתמונה
באותם השנים נהג להסתובב במסדרונות הלובר צייר עני למדי בשם גרי פיירט. יום אחד הוא ראה חדר שירות שנותר במקרה פתוח. גרי הציץ פנימה וראה שם כמה פסלים קטנים. הוא לא עמד בפיתוי וגנב אותם.
אחד מחבריו של גרי ראה את הפסלים בביתו והתרשם מהם. גרי הציע לו לקנות אותם תמורת סכום כסף קטן למדי, והחבר קפץ על המציאה- מבלי לדעת, כמובן, שמדובר בפסלים גנובים.
פיירט הגנב נתפס זמן קצר לאחר גניבת המונה ליזה, והחבר שקנה את הפסלים הבין חיש מהר לאיזו צרה הכניס את עצמו. היו לו שאיפות אמנותיות בעצמו והוא ידע שסחר ברכוש גנוב יכול לחסל את הקריירה שלו עוד לפני שהתחילה. ואם הקריירה שלו הייתה מתרסקת, כולנו היינו מפסידים: שמו של החבר היה פאבלו פיקאסו.
פיקאסו לא ידע מה לעשות. אם גרי פיירט גנב את הפסלים מהלובר, יכול להיות שהוא זה שגנב גם את המונה ליזה! הדבר האחרון שפיקאסו רצה זה שיקשרו את שמו עם פרשת הגניבה המפורסמת.
הוא התייעץ עם ידיד אחר שלו בשם גיום אפולינר, והשניים החליטו להיפטר מהסחורה הלוהטת. באישון לילה הם שמו את הפסלים בשק אטום והתגנבו לגדות נהר הסיין. כשהגיע רגע האמת, עם זאת, פיקאסו לא יכל להביא את עצמו להשליך את השק למים. הוא פשוט לא היה מסוגל להשמיד יצירות אמנות כה יפות.
פיירט הוביל את החוקרים אל גיום אפולינר. אפולינר היה משורר שהיה ידוע כטיפוס רדיקלי מאוד, ואפילו אמר בעבר שלדעתו צריך לשרוף את הלובר. הוא נאסר מייד ונחקר בחשד שהוא קשור לגניבת המונה ליזה.
גיום היה אולי משורר רדיקאלי, אבל לא בדיוק צ'אק נוריס. הוא נשבר כמעט מייד תחת לחץ החקירה והפליל את פיקאסו, שנעצר למחרת.
סוריאליסטי לגמרי
שני האמנים הובאו מול שופט והסבירו לו את השתלשלות האירועים. הם התנצלו מקרב ליבם, בכו עם דמעות ובאופן כללי קישקשו וליהגו באופן כה פאתטי עד שהשופט היה משוכנע לחלוטין ששני האידיוטים שעומדים מולו לא יכולים להיות קשורים בשום אופן לגניבה הנועזת של המונה ליזה.
הקריירה של פיקאסו, לשמחתנו, הלכה ופרחה- וגם אפולינר זכה להצלחה לא מעטה: הוא זה שהמציא את המילה 'סוריאליזם' לז'אנר הזה באמנות.
דיוקן של פיקאסו מאת חואן גרי (1912)
שנתיים חלפו מאז נעלמה המונה ליזה, ולמשטרה לא היה קצה חוט. כולם הניחו שהציור המפורסם אבד לתמיד.
בדצמבר 1913 חלה תפנית מפתיעה במהלך האירועים. סוחר עתיקות איטלקי בשם אלפרדו גרי פנה למנהל מוזיאון אופיזי שבפירנצה. הוא סיפר לו שאדם בשם וינצנזו פרוגיה פנה אליו והציע לו לרכוש ממנו את המונה ליזה תמורת מאה אלף פזו. לוינצנזו הייתה גם דרישה נוספת: שהמונה ליזה לעולם, אבל לעולם, לא תוחזר לצרפת וללובר.
באופן טבעי, אלפרדו ומנהל המוזיאון היו ספקנים. הם התקשו להאמין שמישהו מסוגל להיות כל כך נאיבי ולחשוב שהוא פשוט יכול לגנוב את המונה ליזה, למכור אותה למוזיאון איטלקי ושאף אחד אחר לא יגלה את זה. בכל זאת, הם הרגישו שהם חייבים לפחות לבדוק את העניין. אלפרדו קבע עם וינצנזו פגישה בחדר המלון שבו התגורר המוכר המסתורי.
כשהגיעו אל חדרו, שלף וינצנזו מזוודה מאחת הפינות. הוא פתח אותה, הוציא כמה בגדים- ושלף מתוכה את המונה ליזה.
אלפרדו והמנהל עדיין לא התרגשו. היו אלפי העתקים של המונה ליזה. אלפרדו לקח את הציור בידיו- והפך אותו. זה השלב שבו החל ליבו לפעום בפראות. המונה ליזה צויירה על לוח עץ, ועל צידו האחורי של הלוח הייתה מוטבעת חותמת שסוחר העתיקות זיהה היטב: החותמת של הלובר.
הם סיכמו עם וינצנזו שייקחו את הציור איתם בחזרה למוזיאון לבדיקה מעמיקה, וביקשו ממנו להמתין להם במלון עד שיוודאו שזו אכן המונה ליזה.
איך חושפים זיוף?
כאן מגיעה שאלה מסקרנת. כיצד יכלו עובדי המוזיאון לבדוק שהציור שהחזיקו בידם הוא באמת המונה ליזה האותנטית, ולא זיוף מוצלח במיוחד? זייפן מוכשר במיוחד יכול לחקות כל פרט בציור, אם הוא משקיע את המאמץ המתאים: כל משיחת מכחול וכל קו עדין ניתנים לשכפול.
הפתרון של אנשי מוזיאון אופיזי היה מחוכם ביותר. המונה ליזה הייתה אז בת למעלה מארבע מאות שנה: זו היסטוריה ארוכה מאוד, ואי שם בערפילי אותה היסטוריה מישהו מרח עליה שכבה של לכה שקופה ומבודדת.
המונה ליזה: בת מאות שנים ובכל זאת נראית צעירה מתמיד
הלכה התייבשה במרוצת מאות השנים, ונוצרו בה סדקים עדינים. מכיוון שהמונה ליזה תועדה, נחקרה וצולמה בפרוטרוט שאין כמותו, עובדי המוזיאון יכלו לבחון את הסדקים בלכה ולהשוות אותם לצילומים שהיו ברשותם.
זיוף יכול להיות מוצלח מאוד, אבל אף אחד לא יכול להעתיק כל כך הרבה סדקים זעירים ודקים...זו הייתה המונה ליזה, המדונה. הדבר האמיתי.
למען איטליה!
וינצנזו פרוגיה היה נגר פשוט. הוא היה עובד של הלובר- ופטריוט איטלקי נלהב. הוא היה משוכנע שהמונה ליזה חייבת לשוב אל ארץ מולדתה והחליט לעשות מעשה.
וינצנזו הכיר היטב את נהלי המוזיאון וידע מתי מתחלפים השומרים ומתי הם יוצאים לעשן סיגריה. הוא התחבא בארון מטאטאים במהלך הלילה, המתין עד שהשטח היה פנוי ופשוט לקח את המונה ליזה ועזב את הלובר דרך השער הראשי כשציור חבוי תחת מעילו.
סוחרי האמנות הסגירו את וינצנזו פרוגיה, באופן לא מפתיע, למשטרה. הוא הועמד לדין וזכה באהדת הציבור האיטלקי. הוא היה אדם פשוט, יש כאלה שאמרו שאולי הוא סובל מהפרעת אישיות קלה- אבל לאורך כל משפטו התלהם והתנצח עם השופטים, וטען שעשה את מה שעשה למען תפארתה של איטליה והחזרת הרכוש ששייך לה.
לשווא ניסו השופטים להסביר לו שהמונה ליזה שייכת, באופן חוקי לחלוטין, לצרפת: דה-וינצ'י הוריש אותה בצוואתו לאחד מעוזריו, שמכר אותה בכסף מלא למלך צרפת. נפוליאון בונפרטה אמנם בזז את איטליה, אבל המונה ליזה- מה לעשות- היא צרפתיה.
בסופו של דבר וינצנזו נידון לכמה חודשי מאסר בלבד. מכיוון שבילה את כל מהלך המשפט בבית הסוהר, הוא שוחרר מייד כשהוכרז פסק הדין.
רן לוי הוא סופר מדע, ומגיש את 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו-שבועי על טכנולוגיה, מדע והיסטוריה: www.ranlevi.co.il
לפנייה לכתב/ת 
