מוחים דמעה

תערוכת "זכות המחאה" במוזיאון על התפר בירושלים מציגה מיצירותיהם של כמה מהאמנים החשובים בעולם בהתייחסותם בחובה להתקומם נגד משטרים מפלים ומדכאים - בסין, באיראן וגם אצלנו בישראל

אמיר בוגןפורסם: 14.10.10 , 10:53

מוזיאון "על התפר" שבירושלים ממוקם בין חלקה המערבי של העיר לזה המזרחי - בין ערביי שייח' ג'ראח לחרדים של מאה שערים. ולו רק בגלל העובדה הזאת, מנסים אנשי המוסד האמנותי הצעיר להיות קשובים לכולם - יהודים ונוצרים, דתיים וחילוניים, מתונים וקיצוניים. ערים לחיי יום יום, למילים, ליצירה וכן, גם למחאה.

"קמופלאז' 1" של קלאודיה רוגה. בין המון לפרט

תערוכה חדשה שעולה במוזיאון מציגה לקהל יצירות שונות מכל העולם, העוסקות בזכות ההתנגדות של הפרט בחברה ובהתקוממות רעיונית, ואף פיזית, מול משטרים מדכאים יותר ופחות, מסין הקומוניסטית של מאו צה טונג, דרך ארצות הברית של ג'ורג' וו. בוש, איראן של מחמוד אחמדינג'אד ועד אלינו בישראל - מדינה שלעיתים נראה שעומדת בפתחו של שינוי מבשר רעות בכל הנוגע לחירויות האזרחיות.

"מחסום 51" של ליו בולין. זוכר את דיכוי המשטר הסיני

בין האמנים שמציגים בתערוכה החדשה, מתבלטים היוצרים הבינלאומים הנודעים פול מקארת'י, שכהרגלו יוצא בהתקפה נגד בוש; ספנסר טוניק וקלאודיה רוגה, העוסקים במחאה ההמונית; ליו בולין וזנג ליו, שזוכרים ולא שוכחים את טראומת כיכר טיאננמן בסין; ברברה קרוגר, שמוחה בשם הפמיניזם; משה גרשוני, שמצביע על הקרע בחברה הישראלית ורמין הריזאדה, בעבודה העוסקת במאבקם של האיראנים לחופש.

"השאפתן בשחור" של מקארת'י. בוש על הכוונת

"במציאות אשר בה אידיאולוגיות שונות ומגוונות, מובחנות זו מזו ומרוחקות במיקומן על המפה הפוליטית ואף עוינות לא אחת זו את זו, נמצאת החברה הישראלית, מפוצלת במחאתה ומחפשת מענה למצוקותיה. חברה מפולגת ושסועה, הפוערת פערים בינה לבין עצמה ולבין שכניה הפלסטינאים", אומר אוצר התערוכה, רפי אתגר. הוא מוסיף, "זהו פתחו של דיון המתקיים בתערוכה בזיקה שבין האידיאולוגיה והיצירה האמנותית. היצירה המנסחת בפנינו את האידיאולוגיה באמצעות האמן המשמש לנו מצפן מוסרי בין הסתירות והניגודים".

"Pink Tenderness" של טוניק. הפעם בעירום חלקי

"קמופלאז' 2" של רוגה. אין עור בקצה המנהרה

אתגר ממשיך וכותב על התערוכה: "זכות המחאה איננה עוסקת רק בזכות, לא פחות מכך היא נוגעת בחובה הניתנת עם הזכות. היא דוחקת בנו לבדוק אם שליחותנו מוצדקת, אם הקולניות והכוחניות אכן נדרשות, או שמא הן מדרדרות את היחיד והרבים לעבר מציאות קשה יותר, טראומטית יותר. אולם יש ונגזרת עלינו חובת המחאה, בשעה שאנו עומדים לאבד את חירותנו כי אז השתיקה יכולה להמיט עלינו שואה, שמחירה אף כבד יותר".

הריזאדה נגד האייטולות ביצירה "Be Green and Vote for Me"

אתגר מצטט משירו של מרטין נרלינגר "לא הרמתי את קולי": "בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים, אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט, ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי, ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי, ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי, ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".