קרוב או רחוק מהבית: איפה דנים בתביעה?

בכתב הגנה שהגישה באחרונה חברת נסיעות גדולה, עקב תביעה שהגישה נגדה צרכנית לבית משפט לתביעות קטנות, ניסתה החברה להתחמק משיפוט במקום שלא היה נוח לה. הצרכנית מתגוררת בצפון הארץ, ואת העסקה עם החברה – הזמנת חבילת נופש – היא עשתה במכר מרחוק, כלומר בלי שהגיעה בעצמה למשרדי החברה.

את התביעה הגישה בצפון, באחת הערים הסמוכות למקום מגוריה. לעומת זאת, משרדי החברה הנתבעת נמצאים בתל אביב, וברור שלחברה פחות נוח ויותר יקר לשלוח נציג לצפון המדינה. משום כך טענה החברה בכתב ההגנה, כי התביעה צריכה להידון בבית המשפט בתל אביב.

ואלה היו נימוקיה של החברה: יש לה רק סניף אחד, בתל אביב; החוזה בין הצדדים נקשר בתל אביב, כי שם נעשה קיבול העסקה (כלומר אישורה בידי החברה); בתנאי ההתקשרות עם החברה יש סעיף הקובע כי מקום השיפוט במקרה של תביעה בין הצדדים יהיה בתל אביב; התנאי הזה הוא מסוג התנאים שהצדדים יכולים להסכים עליו ביניהם (מה שמכונה סעיף דיספוזיטיבי).

אילו טרחו אנשי החברה לקרוא קצת פסקי דין מן השנים האחרונות, אשר יוצאים מתחת ידיהם של שופטי תביעות קטנות ברחבי הארץ, אולי היו נמנעים מהעלאת טענה מופרכת זו. סקירת הפסיקה מלמדת מהו המצב המשפטי – שהוא בהחלט לטובת הצרכנים.

היכן נמסרה הטלוויזיה לצרכן?

בנובמבר 2006 דן שופט בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, אריה נחמיאס, בתביעה שהגיש צרכן שרכש מכשיר טלוויזיה באמצעות האינטרנט נגד החברה שבאתר האינטרנט שלה בוצעה הרכישה. החברה טענה, כי תל אביב אינה המקום הנכון לדון בתביעה, אך השופט נחמיאס לא קיבל את הטענה, וטעמיו היו עמו.

תחילה ציטט את לשונה של תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), הקובעת את מקום השיפוט: "תביעה תוגש לבית-המשפט שאזור שיפוטו הוא אחד המקומות המנויים להלן, והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי-הדין; ואלה הם: (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2) מקום יצירת ההתחייבות; (3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות; (4) מקום המסירה של הנכס; (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים".

לפני שפסק בטענה שהעלתה החברה, כתב השופט נחמיאס: "סַפָּק המציע למכירה סחורה באינטרנט צריך להיות ער לכך שסחורתו עשויה להגיע למעשה לכל מקום, ובוודאי לכל מקום בארץ, ולפיכך הוא עשוי להידרש להתדיין במקומות בהם אמורה להתבצע ההתחייבות או אמור להיות מסופק הנכס". לאור זאת קבע, כי היות שהטלוויזיה סופקה לצרכן באיזור תל אביב, הרי על פי החלופה החמישית בתקנה, תל אביב היא המקום שבו תידון התביעה.

במקרה זה לא טענה החברה כי בהסכם ההתקשרות שלהם עם הצרכנים יש סעיף הקובע מה יהיה מקום השיפוט, ולכן לא דן בכך השופט. אולם – כמו החברה שהזכרנו בדברי הפתיחה – היו חברות שכן העלו טענה כזו. בואו נראה כיצד התמודדו עמה השופטים.

האינטרנט הוא מקום וירטואלי

שתי חברות שעשו זאת, חוו את נחת זרועו ולשונו של שופט בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, אילן בן-דור. שתיהן חברות נסיעות, את שתיהן תבעו צרכנים שרכשו מהן חבילות נופש באמצעות האינטנרט, ואת התביעות הגישו לבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע. החברה הראשונה טענה שאת התביעה יש להגיש בחיפה, והשנייה טענה שמקום השיפוט הנכון הוא תל אביב.

שתי החברות כאחת הסתמכו על סעיף בחוזה שביניהן לבין לקוחותיהן, הקובע מהו מקום השיפוט במקרה של תביעה. בדיוק את הטענה הזאת לא קיבל השופט בן-דור, ואחרי קריאת הנמקתו בשני המקרים אין ספק מה עמדתו בסוגיה זו.

ראשית דבר הוא חזר ללשון התקנה שציטטנו קודם לכן. הוא הדגיש במיוחד את המילים הקובעות כי מקום השיפוט יהיה לפי אחת מחמש החלופות המנויות בתקנה - "והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי-הדין". כלומר, לא משנה מה כתוב בהסכם בין הצדדים, מה שיקבע הוא הוראות התקנה, כלומר אותן 5 חלופות. לפיכך, גם אם קבעו החברות בחוזים עם הלקוחות מקום שיפוט מסוים, למעשה איך לכך כל משמעות; מה שקובע הוא לשון התקנות.

שנית, הוא ניתח את מהותו של האינטרנט בהקשר זה. תחילה קבע, כי "נושא האינטרנט לא הוסדר באופן ספציפי על ידי מתקין התקנות". אולם, המשיך, ניתן לבחון את הסוגיה גם על פי התקנות הקיימות. תחילה בדק לפי החלופה הראשונה, מהו בעצם "מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע".

החברה הנתבעת, קבע, "ביצעה עסקאות ב'מקום' 'וירטואלי' באתר האינטרנט המצוי גם באיזור מגוריו של התובע. אולי ייתכן להקביל זאת לחברה שיש לה סניף מקומי או סוכן עצמאי העובד עבורה. לפי השוואה זאת, הרי שיש גם לבית המשפט בבאר שבע סמכות מקומית".

לאחר מכן בדק האם תתאים החלופה החמישית, כלומר "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". כאן הסתמך על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתח את שאלת הסמכות המקומית כשמדובר באינטרנט, וקבע כי אכן ניתן להשתמש בחלופה זו בשני המקרים הללו – כלומר מקום מגוריהם של התובעים, ובמקרים אלו – באר שבע.

בראשית 2009 דן גם שופט בית המשפט לתביעות קטנות באילת, ארז יקואל, בפרשה דומה. שם רכש צרכן גיטרה באמצעות אתר אינטרנט של חברה מסוימת, והיות שהתגלו בה פגמים, תבע את החברה – בבית המשפט לתביעות קטנות באילת. גם כאן ניסתה החברה – שמקום מושבה בראש העין – להעביר את הדיון למקום נוח לה, בטענה שבהסכם קיים סעיף הקובע שמקום השיפוט יהיה בפתח תקווה.

השופט יקואל הסתמך גם הוא על לשון התקנה, וקבע כי היא גוברת על כל הסכם בין הצדדים. ואז הוסיף את הדברים הבאים: "בתי המשפט השמיעו דעות חלוקות לעניין הסמכות המקומית מקום שמדובר בתביעות כנגד ספקי שירותים הפועלים אף באמצעות האינטרנט. דומה כי הדעה הרווחת היא כי נתבע המבקש להגיע ללקוחות בכל רחבי הארץ ולקשור עמם עסקאות, אינו יכול להישמע בטענה כי מקום ההתדיינות צריך להיות במקום מסוים. האינטרנט הינו חסר מקום, ולכן הסמכות בעניינים הקשורים לעסקאות שנקשרו באמצעותו הינה כלל-מדינתית".

לשופט אסור לכתוב "נודניק"

השופטים, כידוע, מחויבים לנקוט שפה נקייה כלפי הצדדים, גם אם דעתם עליהם שלילית בתכלית. השופט בן-דור, שמדבריו ציטטנו קודם, המחיש באותם שני פסקי דין איך עושים זאת.

היות שאסור היה לו לכתוב שהחברות הללו נודניקיות, ומטריחות את בית המשפט ואת הצד השני שלא לצורך בהעלאת טענות שמלכתחילה לא היה להן מקום, כתב כך: "בשולי הדברים יפה לנסיבות מקרה זה עמדתו של כבוד השופט לוין בספרו, שלפיה: 'זוהי אחת הדוגמאות הבולטות למקרים שבהם עשוי להתבזבז לשווא זמן שיפוטי יקר. במדינה קטנה כמדינתנו, שבה אפשר להגיע בקלות ובמהירות כמעט מכל מקום לכל מקום, הולכת ופוחתת החשיבות בנושא זה' (כלומר, היכן יתקיים הדיון – י"א)".

זכרו זאת כאשר אתם תובעים חברה קרוב לבית. לבית שלכם, לא לשלה.