מזרחים ועולים - המזון של ש"ס בפריפריה

הרצח המזעזע בלוד סיפק לשר הפנים, אלי ישי, הזדמנות להתייצב בשורה אחת לצד שרי ישראל ביתנו על בימת המתחרים על התואר "לאומן השבוע". בראיון שהעניק ברשת ב' טען ישי כי הפתרון לאלימות המשתוללת בעיר הוא לייהד את העיר ברבבות יהודים, וכי יש לפעול כך גם בערים מעורבות אחרות.

מיותר לציין שאמירות מעין אלה, הנאמרות מפיו של שר בכיר בממשלה חותרות תחת ערכים של דמוקרטיה ושוויון זכויות. מהתנהלותו בעניין גירוש ילדי מהגרי העבודה עושה רושם שבלאו הכי ישי אינו מייחס חשיבות רבה מדי לערכים אלה.

מדוע שלף שר הפנים מכובעו את פתרון ייהוד המרחב שמזוהה בעיקר עם הציונות החילונית והלאומית-דתית? זהו פתרון מוסכם לכל בעיה, מהקיבוץ הארצי משמאל ועד לגוש אמונים ולמפזזי הגבעות מימין.

הרי הציבור החרדי שעליו נמנה ישי נמנע מלתמוך בייהוד המרחב. לראיה, מנהיג ש"ס שקדם לישי, אריה דרעי, ביקר בחריפות את העוול שגרמו ראשי המדינה בשנות החמישים למזרחים כשהפכו את חלקם לצברים-מתיישבים בשמה של מטרה זו.

ייהוד המרחב היא מדיניות דומיננטית של התנועה הציונית ולאחריה של מדינת ישראל, שנועדה ליצור מרחב נשלט ומפוקח כדי להצדיק את התביעה הציונית לזכויותיה הבלעדיות בו.

המדיניות מבוססת על יישוב יהודים באזורים בהם יש נוכחות של אוכלוסיה ערבית באמצעות הקמת יישובים חדשים - ובאמצעות יישוב יהודים בערים ערביות והפיכתן ל"ערים מעורבות".

התנועה הציונית ומדינת ישראל לא המציאו את השיטה: היא היוותה חלק מארגז הכלים של הקולוניאליזם שביססה את שליטתן של אימפריות רבות על-ידי הפצת אזרחיהן באזורים שבשליטתן.

בספרות המקצועית נקרא המושג בשם טכני למדי: "הנדסה דמוגרפית", כרמז לשאיפה לשנות את המאזן הדמוגרפי לטובתה של הקבוצה החזקה והשלטת.

מקובל להאמין כי פעולת הייהוד מחזקת את שליטתם של היהודים ומעבירה לידיהם משאבי קרקע המופקעים מידי האוכלוסייה הערבית, לשם מימוש ההתיישבות.

עם זאת, הנפגעת מפעולת הייהוד אינה האוכלוסייה הערבית בלבד. במבט מדוקדק על ההיסטוריה של ייהוד המרחב, מתברר שהתופעה גבתה מחיר כבד גם מהיהודים ששותפו בתהליך, ובעיקר מאלה שיושבו בערים מעורבות.

בשנות החמישים רבים מבני עדות המזרח יושבו, בניגוד לרצונם ובלית ברירה, בנכסי פליטים פלסטינים בערים שהפכו למעורבות, או בשיכונים שהוקמו בערים אלה; בשנות התשעים מצאו את עצמם יוצאי ברית-המועצות לשעבר שותפים שלא-ברצון בייהוד הערים המעורבות.

לוד היא דוגמה טובה לעיר שחלק משכונותיה הציעו לעולים דירות במחירים מפתים. שכונת גני אביב, למשל, שווקה בעיתונות בשפה הרוסית כלא פחות מאשר פרבר של תל-אביב.

כשהתברר כי בתיה מנותקים מאלה של לוד היהודית ורחובותיה תוחמים את שכונת פרדס שניר הערבית, צנחו מחירי הבתים ורבים מרוכשי הדירות גילו כי המשכנתא שנטלו גבוהה משווי הדירה שרכשו.

עתה מתוכננות ערים חרדיות בלב אזורים ערבים – בכסיף, למשל, הסמוכה לכסייפה, ובחריש שבמבואות ואדי ערה, אי שם בלב הפריפריה.

בעוד שפעולת הייהוד פוגעת ביהודים ובעיקר בסיכויי הפיתוח הכלכלי שלהם, מתברר כי המקומות המיוהדים במזרחים הם בסיסי התמיכה בש"ס.

בבחירות האחרונות לכנסת המצביעים בלוד העניקו לש"ס תמיכה הגבוהה ב-50% מהתמיכה הארצית, ולא רחוק מכך גם ברמלה. בערי הפיתוח, שגם הן תוצר של ייהוד המרחב והפניית מזרחים אליהם, לעתים בעל כורחם, נהנית ש"ס משיעורי תמיכה הגבוהים ב-60% מהתמיכה הארצית בה.

ייהוד הערים הערביות אפשרי בעיקר באמצעות אוכלוסייה יהודית חלשה. החיכוך היומיומי עם האוכלוסייה הערבית, שסובלת מהזנחה ומצוירת כאויב שיש להילחם בו באמצעות הגבלתו במרחב, לצד מדיניות ההפקרה המאפיינת את רוב הערים המעורבות בישראל, מעודדת תמיכה במפלגות פוליטיות המצביעות על הערבי כאשם האולטימטיבי.

הקורבן אם כך אינו רק הערבי, אלא גם המייהד. מן הקונפליקט בין שני הקורבנות, ש"ס (כמו גם ישראל ביתנו בכל הנוגע לציבור דובר הרוסית) היא המרוויחה העיקרית.