ומי מכם מוכן למות בשבילי?

האם נותר משהו שלא נאמר עדיין לגבי גלעד שליט? גם אלה שדורשים את שחרורו של שליט, וגם אלה שמאמינים שמסיבות בטחוניות חייבים להפקיר אותו, רואים בשבי של שליט על ידי החמאס פרשה כאובה, מסובכת וקורעת לב. דברים אלו כבר נאמרו.

נשאר רק לקנא באלה הרואים את הנושא הזה באופן הרבה יותר פשוט. מדי פעם אני שומע או קורא דעות של אנשים התמהים על רוב המהומה.

הרי גלעד שליט, כפי שהם מסבירים, הוא חייל, ותפקידו להיפצע, ליפול בשבי, או למות כשהנסיבות דורשות זאת. "הוא לא ילד", הם מסבירים, "הוא חייל". ותפקידו של חייל, כידוע, הוא למות למעננו. אני מקנא באותם אנשים כי הם יכולים לישון בלילה בשקט. אבל קשה לי להבין אותם.

ייתכן שהראייה של גלעד שליט כ"בעל תפקיד" הממלא את חובתו, נובעת מכך שבחברה הישראלית אנחנו מוקפים ב"בעלי תפקידים" המבצעים עבורנו עבודות שלא היינו מוכנים לבצע בעצמנו.

את עבודות הניקיון והבנייה אנחנו מפקידים בידי פועלים זרים; את חינוך הילדים שלנו אנחנו מפקידים בידי המורים; את הייצור אנחנו מפקידים בידי פועלים ועובדי קבלן המשתכרים שכר רעב; ואפילו את המשימה של טיפול בהורים קשישים אנחנו מעבירים, שוב, לפועלים זרים - והכל בשכר נמוך ובתנאים קשים, כאשר אנו מצפים מאותם בעלי תפקידים למסירות, מאמץ, והקרבה להם אנחנו לא נדרשים, וייתכן שגם לא מסוגלים.

אין סוף כמובן לרציונאליזציות שמסייעות לנו להתעלם מן התנאים הקשים, ולעתים גם מחוסר הצדק שמאפיין את ההעסקה של מי שמבצע עוברנו עבודות חיוניות.

כאשר מדובר בעובדים זרים, מסבירים ש"זה הרבה כסף בשבילם" ושהם "מאושרים" בתפקיד אותו הם מבצעים, וכשמדובר בישראלים, מסבירים שהם עצלנים, לא מוכשרים, או שהם סתם "בכיינים" - ושבעצם מצבם מצוין. כאשר מדובר בניצול של עובדי קבלן ותעשייה מסבירים שהעלאת השכר תגרום לבריחה של בעלי הון מהארץ.

הפועלים הם גם "חיילים", מהם אנו מצפים להקריב את עצמם לטובת הביטחון הכלכלי של בעלי מפעלים ומשקיעים שונים (כאשר לבסוף אותם מפעלים נסגרים בלאו הכי עקב ניהול לקוי).

עם זאת, עבור רוב הישראלים פרשת שליט עדיין מייצגת טלטלה מוסרית עזה. האטימות שבה התרגלנו לצפות בפועלים הזרים המנקים אחרינו או מבצעים עבודות שיפוץ מסוכנות ללא ציוד נאות וללא ביטוח רפואי, עדיין לא מאפשרת לרובנו לראות בחיילי צה"ל משרתים ש"תפקידם" למות.

גם מי שמאמין ששחרור מחבלים תמורת שחרורו של שליט עלול להוות סיכון ביטחוני, עדיין חש שיש לנו כחברה מחוייבות כלפיו.

השאלה היא, אם לא אכפת לנו מהתאילנדים, מהפיליפינים, מהמורים, מעובדי התעשייה ומעובדי הקבלן - למה שיהיה אכפת לנו מחיילי צה"ל, או ממישהו חוץ מעצמנו?

חשוב יותר ששליט ישוחרר מהשבי מאשר להתבשם בדילמה המוסרית המורכבת שמצבו מעורר. אבל אחרי ארבע שנים שבהן כמעט ולא נעשה דבר לשחרר אותו, הדילמה המוסרית נראית רלוונטית, ואולי אפילו הכרחית לפתרון הבעיה.

הדעות עשויות להיות חלוקות לגבי הדרך הנכונה להביא לשחרורו של שליט - אבל בשלב הראשון יש לבדוק אם קיימת הסכמה שחשוב לעזור לו. זוהי שאלה חשובה בְּחברה שיתכן שלא רואה צורך לעזור לאיש.

כאמור, יש גם מי שחושב שהדילמה המוסרית סביב פרשת שליט מיותרת לחלוטין, ואני מקנא בו.

בעולם אידיאלי בו כולם חייבים להתרוצץ סביבנו, להחמיא לנו, לשרת אותנו, ואפילו למות למעננו, אנחנו יכולים להרגיש חשובים ומיוחדים.

במציאות, לעומת זאת, מאוד אנושי לרצות להרגיש חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להיות אנושי.

ד"ר דרור אבנד-דוד, מרצה לספרות ולתקשורת