להכריע, ועכשיו: מדינה פלסטינית או "שלום"

הנחת היסוד של התהליך המדיני באזורנו ב-17 השנים האחרונות, היא ששלום בארץ ישראל המערבית כרוך בהקמתה של מדינה פלסטינית, הפעם בלבה של ארץ ישראל.

הנחה זו נוסחה בסיסמה "שטחים תמורת שלום". בכל אותן שנים נשטף מוחנו כאילו לא ייתכן שלום מבלי שתוקם מדינה פלסטינית, נוסף על זו שממזרח לירדן. אנו מטיחים שוב ושוב את ראשנו בקיר, ומנהיגי "הימין" הולכים בזה אחר זה בדרך כל אוסלואיד ומדקלמים את שקרי אוסלו.

"תהליך השלום", שהחל רשמית בספטמבר 1993 (ובחשאי, עוד לפני כן) שווק על-ידי יצחק רבין כניסוי שניתן להפסיקו בכל עת. אך הניסוי בחייהם של מיליוני בני-אדם, יהודים וערבים, נעשה שלא על-פי אמות המידה המוגדרות באמנת הלסינקי אפילו לגבי ניסוי באדם אחד.

לא הייתה בניסוי זה הערכה זהירה של הסיכונים הטבועים בו בהשוואה לתועלת הצפויה לנשואי המחקר, ולא כובדה זכותם להסתלק בכל עת מהסכמתם להשתתף במחקר; הניסוי אף לא נעצר מיד כאשר התחוור לעיני-כל כי הוא מתפתח לכיוונים שלא נחזו מראש - למרות שרבים וטובים התריעו מראש על הצפוי.

כל חוקר הגון היה עוצר את ניסוייו כאשר הנחות היסוד שלו היו מתנפצות מול מבחן המציאות. אבל באוסלו, שלא כמו בהלסינקי, הניסוי המסוכן נמשך תוך התעלמות מן ההיגיון ומן המוסר ובלי שנבחנה מחדש הנחת היסוד: המהמרים הכפייתיים המשיכו במעלליהם.

מי שרוצה שלום ומי שרצונו בחיים, חייב לשאול את עצמו האם מדינה פלסטינית היא אכן הבסיס לשלום - או מנגנון לחיסול מדינת היהודים. האויב על מרכיביו "המתונים" ואחיהם הרעים, מצהיר בגלוי כי יעדיו אינם שלום אלא פלסטין השלמה, שתי גדות לירדן.

רק בישראל, ובעקבותיה, בעולם כולו, ממשיכים להעלות מס שפתיים למולך "השלום": שתי מדינות לשני עמים. אפילו האויב - שהיה ונשאר כזה - אינו טורח לחזור על הסיסמה החדשה של "הימין": שתי מדינות לשני עמים. הוא כבר שוכנע בידי מדינאינו הקוראים לכך "צורך ישראלי".

האויב - היהפוך כושי עורו? - אינו נענה ל"דרישה" הישראלית התורנית שגם סופה להיעלם: הכרה בישראל כמדינה יהודית. הן גם מבית יש רבים שאינם גורסים שזה ייעודה של ישראל, ולפיכך אין כל סיבה שהמחבלים "הטובים", אלה של רשות הטרור הפלסטינית, יכירו במדינת היהודים.

האויב - בגיבוי העולם הנאור, מתרפס בפני הטרור ומאיים לפרוש מ"המתן ומתן" אם לא ייענו תכתיביו. תנו לו לפרוש!

לא ייתכן שלום שבו מתקיים גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם; לא ייתכן שלום אנטי-יהודי, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ציוני ואנטי-מוסרי; לא ייתכן שלום שאינו אזורי אלא תחום בארץ ישראל המערבית.

"חזון" חלוקת הארץ היה ונשאר הונאה שישראל, למרבה הבושה, ייצאה לעולם, שלא היסס לאמץ רעיון עוועים זה. תוצאתו: חידוש מלחמת אוסלו בטווח הקרוב וחיסול מדינתנו בטווח הרחוק.

במשך 17 השנים האחרונות לא זז האויב כמלוא הנימה מדרישותיו המקוריות, שמשמעותן ביטול המדינה היהודית. ואצלנו? החזון הציוני נסוג מפני "חזון" שתי המדינות; המחבלים ה"טובים" מכונים "פרטנר" ואפילו למחבלים ה"רעים" כבר מספקים את כל צרכיהם.

מושג השלום הפך ל"שלום", ואפילו זה כבר פינה מקומו ליעדו הנוכחי של ה"מתן ומתן" - הקמת מדינה לאויב; ההדדיות נעלמה, הערבים בונים במרץ, ואילו שרץ ההקפאה חל על יהודים בלבד.

הרי לכם הדדיות ז"ל: מדברים רק על הפליטים הערבים - ומשכיחים את הפליטים היהודיים; ההתיישבות מוקפאת ומנודה, והצבועים מבית ממשיכים להתנכל לה; גם על ירושלים כבר בא הכורת והשוחט.

וכלי התקשורת, המתיימרים להוות אמצעי "חוקר", אינם מאפשרים כמעט להביע את הדעה ההפוכה: במילון המונחים של התקשורת הישראלית התהפכו היוצרות: "הצלחה" פירושה הקמת מדינה לאויב; כישלון המו"מ - משמעו בעיניה אי-הקמתה.

אם כן, מכיוון שממשלות ישראל שכחו שתפקידן ליצור אופק מדיני למדינת היהודים ולא להביא עליה ולתוכה סוסים טרויאניים מסוכנים, הרי שעתה נתניהו הוא זה נדרש להכרעות הקשות באמת - אך לא לאלה שהשמאל הקיצוני והתקשורת מצפים ממנו.

עליו לנתק את הקשר השקרי בין מושג ה"שלום" לבין המדינה הפלסטינית שממערב לירדן; ועליו להתנתק מן מהמדרון המסוכן שאליו הובלה ישראל מאז אותו ספטמבר השחור של 1993. זהו מבחנו העליון.

ד"ר רון בריימן, לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי