"אני נחנק מהסיגריה שלך", אמר למחשוף שלי
ישבתי בפאב של הבבון. כמעט נגמרה השעה השמחה שלי, ועוד לא מצאתי פראייר שילך איתי הביתה, עד שהוא נכנס. הוא היה התקווה האחרונה. מבחינתי, הוא לא הולך לשום מקום
שוכבת במיטה ליד שון (במקור שמשון, אבל מאז שהוא עזב את שכונת התקווה בגלל היריות ועבר לגור איתי בדיזנגוף הוא החליט ש'שון' הולם יותר את החיים החדשים שלו). אני מפריחה עליו טבעות עשן עקומות ומבטיחה שיום אחד אוכל להפסיק.
"מה, למצוץ כל כך גרוע?" הוא שואל בתקווה.
"לא. דפוק. לעשן!" אני לא חולמת להיעלב. דווקא יש לי כמה דברים להגיד לו על היציאה המעפנה הזאת, אבל הלל, המאמן שלי לחיי זוגיות בינוניים, אמר לי שמילים ללא מחשבה מביאות לכעסים, שמביאים לשקרים. עדיף להחזיק ידיים.
אני אוהבת אותו בגלל שהוא יודע שלא כדאי להתערב לי בחיים. הוא למד את זה בדרך הקשה. כשנפגשנו ירד גשם, והוא ניסה להתחבא לי, הוא לא הבין למה אישה עם חמש טון שיער וליפסטיק מרוח מחייכת אליו כל כך חזק. הוא שקע בעיתון שלו והעמיד פנים שממש מעניינת אותו שביתת הרכבות שמתוכננת לשבוע הבא. מצא לו מי שתתרשם. ישבתי בפאב של הבבון. כמעט נגמרה השעה השמחה שלי, ועוד לא מצאתי פראייר שילך איתי הביתה, עד שהוא נכנס. הוא היה התקווה האחרונה. מבחינתי, הוא לא הולך לשום מקום. הדלקתי סיגריה והברמן הסתכל עלי דרוך, לראות מתי אני מאפרת, כדי שהוא יוכל להעיף לי את המאפרה. חוק איסור העישון העביר את הברמנים על דעתם. בחיי. הלכתי להתיישב לידו, הוצאתי לו את העיתון מהיד, ואמרתי: "אהלן, בלה".
הוא מדד אותי מלמעלה למטה.
"אני נחנק מהסיגריה שלך", אמר למחשוף שלי.
"מעניין שאתה אומר את זה. רק אתמול כתבתי ביומן שלי שאני צריכה להפסיק לעשן".
"אז למה את לא מפסיקה?" הוא נפנף בעצבים את העשן מעליו.
"כי החיים שלי יהיו ריקים בלי 28 אנשים ביום שאני לא מכירה ואין מצב שארצה להכיר, שיהיה להם דחוף לעצור אותי ברחוב ולהגיד לי שהעישון מסוכן לבריאות".
"אה." הוא הסתכל מסביב וחיפש מי יציל אותו. זה לא היה יום המזל שלו.
"אני אחכה עוד הרבה זמן?" שאלתי כשהסיגריה עמדה להיגמר.
"מה את רוצה, באמא שלך!"
התקרבתי אליו.
"היה לי זיון מחורבן בשבת. נראה לך שאתה יכול לעזור לי עם חוויה מתקנת?"
"אני דווקא רוצה, אבל אני פוחד". שמשון לקח אוויר לפני ששחרר את ההודאה לאומה.
"יאללה. בוא". נחתתי מכסא הבר הגבוה אל הכפכפים העקומים שלי וכמעט שברתי רגל. אבל אני חזקה. לא מתפרקת בקלות.
שון היה דווקא זיון לא רע. למרות שגמרתי רק שלוש פעמים. אבל הבנתי אותו. היה חם בכוך אפוף העשן שלי.
"אין דבר", הרגיע את הפרצוף מעמיד הפנים שלי, "בפעם הבאה יהיה יותר טוב".
"סליחה?!" כמעט בעטתי אותו מהמיטה שלי.
"יש משהו לשתות, כפרה?" הוא סידר את הכריות וחיפש את השלט. החיים שלי בזבל.
"הלו?" לקחתי ביד שתי סיגריות בתקווה שהוא ייבהל ויברח. שום סיכוי.
"היי! שידורים של מלרוז פלייס! אני מת על הסדרה הזאת!"
הבן אדם בפירוש לא מבין רמזים, או שהוא מבין, ושם זין. רגע...
"למה אתה לא הולך?" שאלתי בסקרנות, מכורה לחוויות שעוד לא התנסיתי בהן.
"ככה אולי יהיה לך אוויר למצוץ יותר בחשק"
מצד שני:
את מעשנת? אז בשבילי את כבר לא קיימת
חוץ פן
הסקס היה נשגב. הייתי מאושר ואחזתי בה לסיבוב נוסף. ואחריו עוד אחד ועוד אחד... אבל אז הופיעה הסיגריה
"אני יודע מה את צריכה. הנשמה שלך צריכה להפסיק לבכות. את לא עושה עלי רושם עם כל הרוח והצלצולים שלך. נתחיל בזה שתרדי לשלוש סיגריות ביום, ככה אולי יהיה לך אוויר למצוץ יותר בחשק. אחר כך נראה".
"תקשיב לי טוב!" התחלתי, אבל הוא קטע אותי.
"חבל, כפרה, חבל על הצעקות שלך. בפעם הבאה שתלכי למצוא זיונים בפאבים, תחשבי קצת קדימה. יש גברים שלא הולכים לנהל איתך משא ומתן על מתי מותר להישאר ומתי צריך ללכת. וואלה יבשת אותי עם כל הדיבורים האלה. לכי תקני ג'חנון. זה לא נראה לי בית עם אוכל, המקום הזה", הוא הסתכל מסביב בגועל.
הלכתי לפאב של הבבון כדי להביא פעמיים ג'חנון. כשחיכיתי על הבר, מתופפת בעצבים על הדלפק עם הציפורניים הצבועות אדום מקולף שלי, קלטתי בזוית העין גבר בפינה, מנהל ויכוח עם הנייד שלו.
חייכתי חיוך גדול.
פירגוניישן:
בלה פלור נשואה לשניים / רגליים
רגישה, עדינה, רחפנית, מתפשטת במילים, מתפלשת בביבים, מגיבה לעגבנים. יש לה שפם סקסי, שחור, עבות, דוקר, ולפעמים במפתיע מדגדג. היא לא מגלחת, בשביל מה, בשביל מי, הם אוהבים אותה ככה, טבעית, משפריצה, גסה, אמיתית.
שניהם מאוהבים בה, זה הגדול עם הקטן וגם הקטן עם הגדול, זה ממש לא משנה לה, והם מתחרים על חסדיה, אבל היא לא חסודה, גם לא עושה להם חסד, היא מכורה לרעיון, שניים, עשרה, מאה; כולם זורמים בדמה, מערבלים את בטנה, אשה חופשייה, אש ללא בושה.
לפנייה לכתב/ת 
מפריחה עליו טבעות עשן עקומות
צילום: index open
מומלצים
