סקס, סמים ועבודה מספקת - גן עדן או גיהנום?
במודע או שלא במודע אימצה החברה המודרנית את משנתו של אריסטו, לפיה מיצוי עצמי הוא קריטריון לחיים טובים. אך מה יקרה אם כל אדם ייווצר למען העבודה לה הוא מיועד. הסופר אלדוס האקסלי פיתח את המחשבה הזאת לקלאסיקה מצמררת. החברה הצרכנית של זמננו. טור ראשון בסדרה
דמיינו חברה כזאת: יש לנו סמים חופשי והם לא גורמים לשום סכנה בריאותית. מותר לנו לקיים יחסי מין כמעט עם כל מי שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים בלי חשבון מיוחד. אנחנו עובדים עבודה מספקת לא יותר מדי שעות. משחקים משחקי ספורט אחרי העבודה. ושוב סקס. ואם רע לנו, מנה של סם. וסקס וספורט.
וטלוויזיה. כל הזמן תוכניות שעשועים, ספורט ומשחקים. וקונים כל הזמן ומייצרים כל הזמן. והביקושים שלנו מתווכים על ידי ממשל מרכזי שדואג שתהיה עבודה לכולם. אילו היתה צורת משטר כזאת אולי היה אפשר לכנות אותה בשם "קיינסיאניזם סקסואלי – נרקוטי". מתאים?
על הטוב ועל חיים טובים
ברגע שאנחנו נולדים, או לפחות ברגע שאנחנו מסוגלים לשאול את עצמינו שאלות עמוקות, אנחנו שואלים מה הולך פה ולאן אנחנו הולכים? מה טוב? מהו הטוב? כלומר, מה לעשות בכלל בדבר הזה שנקרא החיים שלי?
לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים. הביאו אותנו לכאן, ואנחנו צריכים לפלס לעצמנו דרך בדבר הזה שנקרא חיים. לשאלה הזאת יש וריאציות שונות ויש סיטואציות שונות שבהן היא נשאלת.
יש סיטואציות בודדות, כמו האם לנסוע לחופש? האם לטוס? האם לקנות דבר כלשהו? להתחתן ועוד. ויש שאלות ברמה של חיים שלמים. מי אני? מה אני רוצה? לאן אני הולך? מה חשוב לי ומה חשוב בכלל? התחום הפילוסופי שעוסק בשאלות האלה נקרא הפילוסופיה של המוסר או האתיקה.
מיצוי עצמי
ההיסטוריה של האתיקה מציגה לנו הרבה תפיסות בנוגע לטוב, אבל כאן נציג שתיים. הראשונה של אריסטו, שעליה כבר דיברנו באחד הטורים, ואחרת של ג'ון סטיוארט מיל וג'רמי בנטאם שגם אותה הזכרתי, בהקשר אחר, בטור הראשון שלי באתר.
אריסטו מזהה את הטוב או הטוב העליון, כמו שהוא קורא לו, עם מצב של סיפוק ורוויה. סיפוק ורוויה ממה? ממיצוי הפוטנציאלים שלי.
מהו כד טוב, נשאל לצורך הדוגמה? הוא כד שממלא את הפוטנציאל שלו. אפשר להביא בו מים. מהו אדם טוב? אדם טוב הוא אדם שממצא את הפוטנציאל שלו. ומה הפוטנציאל האנושי? ובכן, לפי אריסטו אנחנו חיות חברתיות חכמות, ולכן האושר שלנו מצוי בחיים חברתיים הגותיים, ששיאם הוא, אולי, עשייה חברתית מושכלת.
בתקופתנו, לקחנו מאריסטו את המיצוי של עצמינו כקריטריון לחיים טובים, אבל הרחבנו את הגדרת הפוטנציאלים, והיום כל אדם כמעט רוצה לבטא את עצמו ולהגשים את עצמו. והעצמו הזה רחב ושונה מאדם לאדם. ככה זה לפחות בחברות עשירות דיין כמו שלנו שבה בעיות של שרידה יורדות מהפרק.
תועלת ורווחה
הגישה השנייה קרויה תועלתנות, או בלעז אוטיליטריאניזם. ה"טוב" בתועלתנות שקול להבאת מקסימום תועלת, או רווחה אם תרצו, למקסימום אנשים. בתועלתנות סופרים, מודדים, משווים ואז מחליטים.
למשל, מה צריך לעשות. סליחה על גסות הרוח והבוטות בדוגמא הבאה שהיתה אולי רלוונטית לשיקולי ממשלה של פעם – לצאת מלבנון. האם להסתכן באובדן של 100 אזרחים אחת לחמש שנים, או להישאר ולהסתכן בהרג של 30 חיילים בשנה.
מה עדיף? 20 בני 18 הרוגים או חמישה תינוקות? מה יביא יותר תועלת, רווחה ואושר לבני אדם, דיור זול או חינוך זול? אל תשכחו, אנחנו חיים בעולם שבו המשאבים מוגבלים וצריך להחליט.
עכשיו נשאלת השאלה, מה קורה, כשהתועלתנות לוקחת את עצמה ברצינות היסטרית ורוצה להביא תועלת מוחלטת לכל בני האדם? על שאלה כזאת עונה הסופר הבריטי אלדוס האקסלי בספרו הגאוני (הפרוזה לא משהו, אבל יכולת הראיה של המצב החברתי בעתיד מדהימה) "עולם חדש מופלא".
ושוב, סקס, סמים וקיינסיאניזם
האקסלי שכותב בשנות ה-30 מדמיין את שנת 2500 בערך. הוא מנבא, ולא קולט שהעולם שלו מתקרב והולך במהירות רבה אפילו יותר. הפריות מבחנה מהונדסות של קבוצות של 50 ואף יותר תאומים זהים, הנדסת אנוש של מעמדות. מעמד עליון פתוח חשיבתית פחות או יותר, ורצף של בני אדם המיוצרים ברמות שונות של התפתחות קוגניטיבית יורדת עד כדי כמעט פיגור.
כל אדם נוצר למען העבודה שהוא מיועד לה. פועלים פשוטים נוצרים קוגניטיבית בצורה כזו שפשוט ימצו את עצמם בעבודת הכרייה או ליד פס הייצור המונוטוני. והם יהיו מאושרים. יהיה להם הכל. אין חוסר סיפוק. הטלוויזיה דולקת כל הזמן.
יש ערוצים משעשעים. יש זמן פנוי שיספיק לנו בדיוק כדי לא להיכנס ממנו לדכאון.
העבודה טובה. אחר כך משחקים במשחקי ספורט מאורגנים. טניס, גולף ועוד.
כל אחד שוכב עם מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. אין מוסר מיני, אפילו לא מינימלי כמו בימינו. סמים מחולקים חופשי. הם לא גורמים לתופעות לוואי ולא ממיתים. אפשר לשקוע בשעות הפנאי בטריפים מכל הסוגים ובכל העוצמות.
אנחנו מייצרים במדינה קיינסיאנית (האקסלי הקדים את קיינס, או לפחות את המדיניות הקיינסיאנית בעולם) את מה שאנחנו צריכים, ומייצרים במידה כל הזמן דברים חדשים כדי שתהיה עבודה לפועלים וכדי שהתעשייה לא תשותק.
למעשה כל החברה מושתת על שני עקרונות בסיסיים: אושר וייצור מאורגן שיאפשר יציבות. והייצור כאן בהחלט עקרוני. כולם עובדים ובעצם נוצרים בהתאם לעבודה שאליה הם מיועדים. לא האדם מגדיר את עבודתו, אלא העבודה מגדירה את האדם.
אומנם אנחנו רדודים רגשית. אומנם אנחנו שטוחים פסיכולוגית. אבל יש לנו הכל. אנחנו לא חולים ולא רעבים. לא סובלים. לא נלחמים ונהרגים. אנחנו יותר צרכנים מאזרחים. כלומר קונים כל הזמן, אבל אין לנו שום אספירציות פוליטיות.
אין דבר כזה פוליטיקה, כמו שאין עצב ודיכאון. יש ספורט, סקס, עבודה קלה וקניות.
יש לנו מקסימום רווחה. ואולי האושר התועלתני מושג כאן בדוגמא הזאת. אבל מה עם מיצוי הפוטנציאלים? בסיפור של האקסלי (אנחנו מביאים כאן שמץ בלבד מראיית העתיד שלו) אנחנו מיוצרים ומותנים בדיוק לתפקיד שלנו, ולכן גם מבחינה אריסטוטלית אנחנו מסופקים.
תרגיל מחשבה
ברור לכל קורא שהאקסלי מזועזע מהמצב שהוא מתאר. ברור לכל מי שקורא את הטור הזה שהוא צריך להזדעזע. אבל, לצורך תרגיל, בואו נחשוב בצורה פילוסופית – אופוזיציונית. נציב סימן שאלה אל מול השכל הישר המתבקש, ומבלי להעריץ פתאום עתיד מהונדס גנטי, של טוטליטריות נעימה ושטוחה, בואו נחשוב מה עדיף.
זו שאלה מאוד רצינית ולא פשוטה. בספרו האקסלי מתאר את דמות הפרא המצטט את שייקספיר וזועק שטוב סבל, מוות, מחלות ואהבות נכזבות על פני חיים שטוחים ואינפנטיליים כמו של גיבורי הספר.
אבל אולי הוא טועה? מה עדיף לכל אחד מאיתנו? אושר, רווחה, ביטחון, או עומק, אתגרים ואולי גם סבל. שווה לחשוב על זה.
לפנייה לכתב/ת 
