לאהוב את בוב

השבוע יוצא לחנויות (ואל הבמה) אלבום מחווה יפהפה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל, שמציף שוב לאוזניים ולמחשבה את האלבום האפוקליפטי והקודר ההוא, שקונן על "חיית הברזל", הלא היא הטכנולוגיה והתקשורת והקפיטליזם, ששולחת ציפורניה לכל פינה.

קליפ השבוע

אני אוהב סיפורים שנותרים לא פתורים ובמקום לקשור את הקצוות משאירים לקורא, או במקרה זה לצופה, את העבודה הקשה של מציאת הקצוות וקשירתן בדרך המתאימה לו. כשהזמר והיוצר האוסטרלי לינקולן דיוויס פגש את מפיק הדאב מיילר דיימון, נוצר "Eli", שיר יפה שמערבב בצורה מעניינת בין פריטת גיטרה אקוסטית לבין ביטים אלקטרוניים. אבל לא כאן הסיפור האמיתי. הסיפור האמיתי הוא בקליפ הסינמטי שביים הוגו או'קונור.

הקליפ עוקב אחרי מערכת היחסים העמומה בין שתי נשים, ונע בצורה לא ליניארית בין זמנים ומקומות, בין אוהב ועדין לקשה ומסוכן, בין תצלומים אינטימיים וקרובים לנופים רחבים, מתמתחים. כמו השיר כך גם הקליפ: ניגוד לא צפוי ובלתי פתור בין שני קצוות (אקוסטי ואלקטרוני, מסתורי ומפורש, קרוב ורחוק), שהדבר היחיד שברור בו לחלוטין הוא היופי שקורן ממנו.  

ארוחת החינם של השבוע

לקח לי הרבה מאוד זמן לאהוב את בוב דילן. תמיד הכרתי בערכו התרבותי ובהשפעה העצומה שלו, אבל מלבד כמה שירים בודדים, האוזניים שלי דחו בעקשנות את הקול הקרפדי והמאנפף, ואת הקצב הפתלתל של שירת הבוב.

דילן עם ד"א פנבייקר, בסרט התעודי "Don't Look Back" (צילום: Gettyimages)

כל זה השתנה בשלב מאוחר למדי, כשקראתי את "כרוניקות" שלו (הגיע הזמן באמת לחלק ב') וצפיתי ב-"No Direction Home", הסרט התיעודי שעשה עליו סקורסזי (ובו התבסס הבמאי בעיקר על שאריות של במאים אחרים - מהלך סמלי למדי כשמדובר בדילן, שהתחיל את דרכו המוזיקלית בדיוק באותה הצורה).

נקודת מבטי השתנתה כשראיתי את העולם ואת השירים דרך עיניו של דילן עצמו, והסיפור שלו הפך מעניין מספיק כדי שאאזין לשירים לעומק, וכמובן - נכבשתי. אני עדיין חופר בקצב איטי מדי בקטלוג של דילן, אבל אני בדרך.

והנה יצא עוד מסמך מרתק נוסף לדילניסטים סקרנים: הקלטות הדמו שהקליט דילן בין 1962 ל-1964, בגיל 21-23. אלה שירים מקוריים של דילן, שהקליט למען חברת מו"לות בתקווה שזמרים גדולים ומוכרים ישמעו ויקליטו אותם - תופעה מוכרת ונפוצה מאוד באותן שנים. עכשיו 50 השירים האלה רואים אור רשמי, וניתנים להאזנה למספר ימים בלבד, אז הזדרזו. בקרוב הקופסה בחנויות.

אמן השבוע

לפעמים לא דרוש הרבה מעבר לשם של להקה כדי לעורר את סקרנותי. "Gospel Claws" היו יכולים להיות גם להקה מחורבנת, ועדיין היו זוכים בהערכתי, ולו רק על השם המצוין שלהם.

למרבה השמחה, אין הם מחורבנים כלל ועיקר. ההרכב הזה מאריזונה נשמע נהדר, וסגור על עצמו ועל הסאונד שלו כבר באלבום הראשון, שיוצא החודש. גוספל דווקא אין פה, אבל רוק דרום-ארה"בי סטייל קינגז אוף לאון יש גם יש, ובנדיבות, פלוס השפעות ביטלס נאות.

תודה לקורא סרגיי מאילת על ההמלצה המצוינת ללהקה Russian Circles בתגובות בשבוע שעבר. אם גם אתם נתקלתם בלהקה מעולה ש(כמעט)אף אחד לא מכיר – ספרו בתגובות, אני מבטיח להאזין.