חופשה עכשיו?! אבל יש משבר על הפרק

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

המסבחה המהבילה עליה הזיתי מהבוקר מונחת על שולחני, שנייה לפני נחיתת היד עם הפיתה על הצלחת מצלצל הטלפון. "איפה אתה?", שואל אותי מנהל המחלקה בהיסטריה. "נוחת על המסבחה", אני עונה לו. "מה מסבחה עכשיו?!", הוא רותח. "אתה לא מאמין איזה 'קרייסס' הולך פה עכשיו, תחזור מהר, אין זמן להסברים, תגיע מהר!".

אני שופך את המסבחה לפיתה ורץ מהר חזרה למשרד. התמוטטות מכרה? פגיעת אסטרואיד? פיגוע מיקוח? חמור מזה! לקוח של המשרד, בעל חברת נעליים, לא אהב את המודעה ששלחנו לו ורוצה לראות עוד כיוונים. מצב חירום במשרד, כל העבודות האחרות נדחקות הצידה.

"נשארים כמה שצריך"

"אתה יודע שאנחנו נשארים כאן היום כמה שצריך, כן?!", מוודא איתי מנהל המחלקה. "כן, כן", אני אומר בהשלמה. "אתה זוכר שאני יוצא מחר לחופשה של שלושה ימים באילת, כן?!", אני מוודא איתו בחזרה. "בעיה", הוא נאנח."בוא נתקדם ונראה...". אנחנו מתקדמים אל תוך הלילה אך אין עדיין הסכמה והלחץ גדול. בשעה שלוש לפנות בוקר, כשמחליטים להתקפל הביתה, הוא שואל אותי: "החופשה שלך באילת הכרחית?".

"כן, קבעתי... משפחה... חברים... אתם יודעים...", אני מגמגם, "אבל נדחה את זה בכמה שעות... אני אגיע מוקדם בבוקר למשרד ונמשיך..". למחרת, שעות הבוקר הלחוצות במשרד חולפות ביעף והאוטו עם המשפחה כבר מצפצף בחוץ. "לך, לך לחופשה שלך, אנחנו כבר נסתדר", הם נפרדים ממני בנימה פולנית ובהתייחסות כמו לעריק בשדה הקרב.

אני נוסע לאילת אך הראש לי נשאר במשרד.

החופש שלא היה

אני לא רואה נופים, לא שומע סיפורים, רק 'הקרייסס' שהשארתי מאחורי. מידי חצי שעה אני מתקשר אבל הם דוחים אותי באלגנטיות של, "תהנה, אנחנו נשב לנו כאן בחושך". במקום 3 ימים של התנתקות מוחלטת מהעבודה, אני מבלה 3 ימים של התנתקות מוחלטת מהחופשה. ביום הרביעי אני חוזר למשרד. להפתעתי הבניין עדיין עומד על תילו. המעלית עובדת והשלט על דלת הכניסה עדיין מבשר על קיומו של משרד הפרסום.

אני נכנס בחשש, כולם עדיין שם, פה ושם אנשים צוחקים, פה ושם משוחחים על כוס קפה, כאילו כלום. אני נכנס למחלקה והכול עדיין מונח במקומו. לא יאומן. "מה נשמע? מה קורה?" אני מגשש. "הכול שיגרתי", עונים לי בשעמום.

"מה עם ההוא מהנעלים? איך נגמר הקרייסס?", אני שואל את מנהל המחלקה. "ההוא מהנעליים?", הוא מאמץ את זכרונו "אה שטויות, לא עשינו עם זה כלום, זה עדיין מחכה לך על השולחן, אבל באיזי בנאדם, קודם כל תתארגן, תשתה קפה, בלי לחץ, הנעלים לא הולכות לשום מקום".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל: roynirit@bezeqint.net