לך לך ממרוקו

הרוח הסתווית החריפה את משבה בפארק הדקלים הסמוך לכיכר ורדן בקזבלנקה באותו בוקר של יום שישי באוקטובר 1955. אהרון כפתר את מעילו עד אחרון כפתוריו, וניער את עצמו משטף הרהוריו על אודות החמרת מצבם של יהודי מרוקו ועל רצף אירועי ראש השנה וחג הסוכות שהציפו אותו ואת תושבי המלאח בגולימין בחודש הקודם. עכשיו, כשהחגים מאחוריו, היה עליו להתרכז בתכנון פגישות העסקים שהוא מתעתד לערוך כאן בעיר הגדולה במהלך הימים הקרובים. לרגל עסקיו נאלץ הפעם לחרוג ממנהגו ולעבור גם את השבת בקזבלנקה, הרחק מהבית בגולימין. בשל עסקיו, הוא גם צפוי להחמיץ את הדרשה של החכם רבי משה כהן על פרשת השבת, פרשת "לך-לך".

על פי רוב, בשעה זו של יום שישי בשבוע כל פקלאותיו ומטעני הסחורות כבר ארוזים ומועמסים על המשאית, וחסן, נהגו הקבוע מזה שנים רבות, מהדק את אחרון החבלים מסביבם, לבל ישתחררו חלילה מטלטולי הדרך בכבישים הפתלתלים. כמעט שבע-מאות קילומטר של נסיעה במשאית מפרידים בין קזבלנקה לגולימין – חלקם עוברים על כביש מהיר לאורך החוף המערבי שלצד האוקיינוס האטלנטי וחלקם בדרכים משובשות לרוחב הרי האטלס – ולפני כל יציאה כזו לדרך כשהוא עמוס כל טוב, היה אהרון מוודא שהכל קשור כהלכה ושדבר לא חסר, ואחר היה מתפנה להתפלל את תפילת הבוקר בסמוך למשאיתו.

הפעם, כבר ביום חמישי שחרר את חסן לחופשת סוף-שבוע, והורה לו להתייצב ליד דירתו בקזבלנקה ביום ראשון בצהריים, כדי להסיעו לפגישותיו המתוכננות. לאחר שסיים את תפילת השחרית של אותו יום השישי, בשונה מתמיד – בבית-הכנסת “בית אל” שבאזור הפארק, ושקע בהרהורים על ספסל ציבורי, שם פעמיו אל תחילת יום העמל שלו.

אך בקושי הספיק לקום ממושבו בין שבילי הפארק, ועינו החדה הבחינה בדף נייר מתגלגל ברוח. סקרנות לא מוסברת אחזה בו, והוא החל לדלוק אחר הדף המתנדף ברוח בין רגלי העוברים ושבים. משהתקרב אליו גילה לחרדתו שזהו דף מן המקורות. הוא החיש את צעדיו וניסה לתפוס את הדף המתעופף, אך זה ברח ממנו פעם אחר פעם. לרגע חשב שזיהה בו דף תלוש מהחומש. או שאולי היה זה דף מסידור תפילה? קשה היה לו להחליט, אך מכל מקום התעקש לתופסו. כשהדף כבר הוטל על הארץ, אהרון מיהר לשים את ידו עליו, אבל הדף הסורר שוב חמק ממנו והלאה.

הוא לא ויתר ושוב רדף אחריו לאורך השביל, ומשקרב אליו עתה כבר ברור היה לו שזהו דף מספר החומש. בשל קדושתו נמנע מלעצור את בריחתו באמצעות כף רגלו, אך היה מנוי וגמור עמו להשיגו וללפות אותו בידו. ורק שיצליח לעשות זאת לפני שייפול חלילה בידיו הטמאות של אחד הערלים הפוקדים את הפארק, או שיצנח בחצרו של אחד השיח'ים המקומיים המתגוררים ברחוב קפיטן הרווה. לבסוף העביר את הטלית, את התפילין ואת תיקו האישי לידו השמאלית, שלח את ידו הימנית אל הדף והצליח לאחוז בו.

מתנשף בכבדות מריצת הבוקר הלא-מתוכננת הזו, ראשו סחרחר וראייתו מעורפלת, הפך את הדף מול עיניו. חיוך גדול התפשט על פניו כשראה כי אין מדובר בדף מהגמרא, ואף לא מהמשנה או מסידור תפילה, וכי המילים הפותחות אותו הן "לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך...". כן, זהו הדף הפותח את פרשת השבוע.

נשימתו כמעט נעתקה. הוא מצא ספסל אחר להתיישב עליו, וניגב את הזיעה הקרה שבצבצה על מצחו. על אף שכבר תכנן את סדר יומו העמוס ואת פגישות העסקים שלו, החליט להקצות זמן מועט כדי להפוך בינו לבינו בסימן שנגלה לו עתה. הרי אין יד המקרה, חשב, שדווקא לו נגלה הדף הקדוש. הכל צפוי והרשות נתונה, הזכיר לעצמו, ומיד התבהר לו כי נחשף כאן לציווי עליון. עליו ללכת בעקבות תוכן הפסוקים. במיוחד עכשיו, על רקע המצב הרעוע והלא-צפוי במדינה, עליו לבצע ככל הנראה בהקדם את הרמז שזימנה לידיו ההשגחה העליונה, רמז שהוא למעשה הוראה ברורה. אין ספק שהיושב במרומים עד למאבק הפנימי, להתייסרויותיו וללבטיו, מודע להרהוריו בדבר עלייה לישראל לנוכח המציאות החדשה במרוקו, ועל כן שיגר לו מסר כתוב: לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך.

אכן, במשך כל השנה האחרונה, ובמיוחד בעקבות אירועי ראש השנה ושיחותיו עם ראשי הקהילות האחרות במרוקו ועם ידידו בן סעוד, חדרה אליו ההכרה שהגיע הזמן לממש את שאיפתו ולעקור עם בני משפחתו מארץ הנכר אל מקור מחצבתו – ארץ-ישראל.  

(...) 

מתפתל מהתייסרויות הנפש שדחו את תחילת יום עבודתו, הוא לא הרגיש כלל שאדם בעל חזות אירופאית בחר להתיישב דווקא לצדו על אותו ספסל, כאילו כל הספסלים האחרים בפארק היו תפוסים. הוא התקשה להסתיר את תחושת אי-הנוחות שפקדה אותו, והסב פניו מהזר לבל יבחין בחולשתו. כבר חשב לקום וללכת, כשאת רצף מחשבותיו קטע קולו של שכנו החדש לספסל במבטא צרפתי זר ומוזר:

"בונז'ור מוסיו".

"בונז'ו", השיב אהרון בחשש-מה והתכונן לבקש מהאורח הלא-קרוא לפנות את הספסל.

"אנא ממך, תמשיך לשבת במקומך, יש לנו על מה לשוחח", ביקשו בנימה סמכותית.

פליאתו של אהרון לא ידעה גבולות ומסמרה אותו אל מושבו. "עם מי יש לי הכבוד?" שאל.

"תקרא לי בשלב הזה מרטין", השיב האורח הזר הלא קרוא.

"נעים מאוד, אהרון," הושיט אליו בנימוס את ידו הימנית, וידו נותרה מיותמת.

"נעים מאוד, אני כבר יודע, אהרון אוחנה, הלא כן?" אמר הזר בחוסר נימוס מופגן ולא הפנה את מבטו אל אהרון, כאילו היה מדבר אל עצמו.

פניו של אהרון החווירו. כמה הוא שונא שמדברים אליו מבלי להסתכל בעיניו! ובכלל – מאין יודע איש זר זה את שמו המלא? "אנחנו מכירים, אדוני?" שאל בהיסוס, מתאמץ לזכור היכן נפגש, ואם בכלל.

"אתה עדיין לא מכיר אותי, אבל אנחנו יודעים מי אתה".

"בין האנשים הכחולים" מאת משה בר-חן הוא ספר מתח היסטורי המתאר את חיי יהודי הסהרה, וסיפור עלייתם לישראל. המחבר

עוקב אחר סיפורו האמיתי של אביו, אהרון אוחנה, סוחר עשיר שגויס על-ידי המוסד להעלאתם ארצה של יהודי דרום-מרוקו בשנות ה-50. מצבן הכלכלי של קהילות אלו היה לרוב רעוע, והן נשענו במידה רבה על המסחר עם "האנשים הכחולים" - הם בני שבט הטוראג, המוכרים גם בשמם התיירותי "כחולי הפנים".

במשך שנתיים היה שותף אוחנה למבצע לוגיסטי מורכב של איסוף היהודים בקבוצות קטנות של 400 נפש והעברתם אל מחנה סמוי - שמשם עשו את דרכם לישראל.

המחבר הוא פיזיקאי בהשכלתו שגדל בערים גולימין ואגאדיר במרוקו, ועלה לישראל בגיל 11. בשנותיו הראשונות התיישב עם משפחתו בקרית גת ומזה שנים חי בתל אביב (הוצאה עצמית).