אברהם הזה הוא אני

כולנו זקוקים לחסד  

ספר מיכה מסתיים במשאלה (ז, כ) "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם". פסוק זה מבקש עבור כל אחד משני האבות את המידה שהוא לוקה בחסרונה. יעקב, האיש שעוקב את אחיו, את אביו ואת לבן, האיש המרמה והמרומה, זקוק לאמת כמים לצמא במדבר. אברהם זקוק למידת החסד. חסד הוא היכולת להיטיב עם כולם בלי אבחנות.

מגילת רות מכונה 'מגילת החסד' וכאשר מוזכרת בה המילה 'חסד' קל לראות שהכוונה היא לנדיבות נטולת פניות המחולקת בשווה לכל (רות א, ח): "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות ב, כ): "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים" (רות ג, י): "וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר". בכל פעם שנזכר החסד במגילת רות, מדגיש המספר את חוסר האבחנה המייחד את בעלי החסד – הם אינם מבחינים בין עשיר לעני ואפילו לא בין חי למת. עזרה לעני ובוודאי טיפול במת הן פעולות שאין אינטרס ואין שכר גלוי בצידן. ואכן, בחירותיה של רות נראות מנוגדות לאינטרס הפרטי שלה; הליכה עם אשה זקנה לארץ עויינת, התרחקות מגברים צעירים ועשירים. הבחירות חסרות הפניות של רות ובועז הפכו את המגילה למגילת החסד.

חסד הוא תכונה לא אינטליגנטית  

אם האינטליגנציה האנושית נמדדת ביכולת הארגון והמיון של המציאות ושל הרעיונות, הרי שהחסד הוא 'תכונה לא אינטליגנטית' מהותו של החסד בהענקה לא ממיינת 'את החיים ואת המתים'. מידת החסד לא קשורה לשיקולי כדאיות. היא פשוט שם. נוכחת, נותנת לכל הרוצה לקחת, ונדמה שדי לה בכך.

גזענות היא מיון שמסתיים בציוּן  

פרשת לך לך פותחת את המסע חובק החיים של אברהם. ברגע בו דורכת כף רגלו של אברהם בכנען, נופל רעב כבד בארץ ואברהם מוסיף לנדוד למצרים (בראשית יב, א-יג):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ... וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ."

'ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך' - הגזענות הפוכה מהחסד וכל כולה במיון וארגון העולם. גזענות היא מיון שמסתיים בציון (ותסלחו לי על החרוז סר הטעם אבל לפעמים עוּבדות עצובות מתחרזות). יש טובים יותר, יש טובים פחות ויש ממש פחות. החיים הגזעניים נראים כפירמידה שתורתה המוסרית פשוטה - כל אחד רשאי לפגוע במי שנמצא מתחתיו, ומחוייב לכבד את מי שנמצא מעליו.

למרבה הצער זה הסיפור של אברהם ושרה  

בירידה למצרים (ואחר כך גם בגרר) מבקש-מורה אברהם לשרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". בניגוד לתורת החסד חסרת הגבולות, היחסים בין אברהם לשרה מנוהלים בהיררכיה. אחד חי על חשבון האחרת. אחד מפיק הנאה מסבלה של האחרת. גם כשהאחרת הזו היא אשתו.

גזענות גוררת גזענות 

סיפורי האבות ונשותיהם-אחיותיהם קשים לעיכול והפרשנים מתפתלים בנסותם להסביר את ההתנהגות המחפיצה של אברהם ביחס לשרה אשתו. המלכוד הוא שגזענות גוררת גזענות ועל מנת להצדיק מבחינה מוסרית את בחירתו הקשה של אברהם, נדרשים הפרשנים להחריף דווקא את האלמנט הגזעני של הסיפור. כך זה עובד (רש"י לבראשית פרק יב): "ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה".

רש"י, כמו פרשנים אחרים, מרגיש צורך להסביר-להצדיק את ההקרבה לה מצפה אברהם מאשתו. הדרך לגונן על הדרישה הקשה של אברהם היא על ידי דמוניזציה של המצרים, על ידי הגברת התבלין הגזעני של הסיפור: 'אנשים שחורים ומכוערים', 'לא הורגלו באשה יפה'. שהרי אם המצרים היו אנשים ככל האנשים, אנו נדרש לשפוט את התנהגותו של אברהם. נקיונו של אברהם מושג על ידי השחרתם של השחורים.

זה קורה לו שוב ושוב  

אברהם מבקש מאלהים שיפקוד אותו בבן, אך הוא לא מבקש מתפלל על עקרותה של שרה, ומבחינתו די לו בישמעאל.

אברהם מוכן לגרש שוב ושוב את הגר ואת בנו.

אברהם מבקש רחמים על אנשי סדום.

אברהם מגרש את ילדי הפלגשים.

אברהם מציל את לוט ואת משפחתו.

אברהם עוקד את בנו.

אות קין על מצחו העייף של אברהם והוא נע ונד בין הרצון להציל את העולם, לבין הרצון להקריב אותו. אני קוראת בפרשה ומצטרפת לתפילתו של מיכה: 'תתן חסד לאברהם' הוא זקוק לזה.

והיכן החמלה?  

נדמה לי שהפעם תימצא החמלה בבחירה שלנו, קוראי הפרשה, לא ליפול לפח המיון והגזענות, ולא להפוך את אברהם לאחר האולטימטיבי. מידת החמלה תובענית הפעם והיא דורשת ממני להבין שהאברהם הזה הוא גם אני, שהתאווה למיין אנשים, לשפוט ולחלק ציונים, היא גם תאוותי, וגם אני עלולה למצוא את עצמי מתרוצצת בנתיב הגזעני. ייתכן שהחמלה נמצאת ביכולת להבין שהסיפור על אברהם הוא, בואריציה כזו או אוחרת, גם הסיפור שלי.

ובבית המדרש של הטוקבקים  

היום יום חמישי בערב ואני יושבת בקפה 'ארומה' בהמולת התחנה המרכזית של תל-אביב. עוד שעה נפתח בעיר פסטיבל 'תלוי במקום', פסטיבל המציע אמנות מתחת לבית. טובה בירנבאום, יוצרת מוכשרת, ומורה בישיבה החילונית, הקימה בישיבה שבמתחם התחנה המרכזית, מייצג ששמו 'ברכת המזון' והוא עוסק במיון בני אדם (לצורך ברכת הזימון). במיצג ינכחו מהגרי עבודה ופליטים מאפריקה לצד ישראלים; מזון שבושל

על ידי מבשלות מהקהילה האפריקנית, שירי גוספל, ולימוד תלמוד על 'שלשה שאכלו כאחד' שחייבים בזימון.

עם מי נעים לי לאכול? עם מי אני מוכנה לברך ברכת המזון? אני אלמד תלמוד במיצג (כן, אנחנו מציגים בישיבה החילונית בסופשבוע ואתם מוזמנים להשתתף).

ברגע זה אני יושבת בתחנה המרכזית, מתערבבת עם פועלי כל העולם המתגוררים כאן, ונערכת.

היו לי הערות ומחשבות רבות על דברים שנכתבו השבוע בבית המדרש אבל אין כאן אינטרנט. זוהי התחנה המרכזית, חלון הצצה לסוגיית המיון, הזימון והחמלה. וביומיים הקרובים אני מתיירת כאן.

שתהיה לכולנו שבת שלום.