כשההון משתלט על החזון
מדוע מסרב אברהם לקחת שלל המגיע לו לפי כל דין מהמלחמה בה ניצח? למה הרמב"ם יוצא חוצץ נגד מימון הרבנים והכוללים? הרב רפי פוירשטין לומד מפרשת השבוע
התקשר אלי אמש רב שאני מאד אוהב ומעריך. ואמר לי מדוע שלא יקבע ארגון צהר תעריף כספי קבוע ומסודר לפרויקט החתונות שלו, שבמסגרתו משיאים רבני צהר כ-2500 זוגות חילוניים ללא בקשת תמורה מהזוג (למעט אגרת הרשמה שמחזיקה את העבודה המשרדית, אך לא את העבודה 'הרבנית). "אני חייב להתפרנס, ויכולתי להתנדב מוגבלת מאוד", אמר לי הרב, "אם ישלמו לי אוכל בשמחה לפנות זמן ולעשות את המצווה החשובה הזאת בשלמות. ובמה אני שונה משאר בעלי התפקידים בחתונה, המקבלים שכר ואין פוצה פה ומצפצף"?
תוך שהוא דיבר אלי נזכרתי באחד הפסוקים המופלאים ביותר המופיעים בפרשת 'לך לך', העוסק בסירובו של אברהם אבינו לקבל את השלל מהמלחמה שבה הוא עצמו, ניצח את מלך סדום וחבריו. וכך נשבע אברהם למלך סדום, תוך שהוא מרים את ידו כסימן לשבועה:
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל
וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ
וְלֹא תֹאמַר
אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרהם"
מדוע מסרב אברהם לקחת את השלל המגיע לו לפי כל דין? זאת לאחר שהבעלים התייאשו מהם והוא בכוח חרבו לקח אותם.השאלה הזו הטרידה פרשנים רבים.
מי שפירש את תפיסתו של אברהם אבינו (אם כי לא מפורשות) ולקח אותה אל הקצה הוא הרמב"ם וכך הוא כותב:
"כל מי שייהנה בזה העולם בכבוד תורה, שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום" (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד)
זאת אומרת: מי שמנצל את התורה וכבודה על מנת להנות ולהתפרנס, עושה מעשה חמור מאד. בהמשך דבריו יוצא הרמב"ם חוצץ נגד מימון הרבנים, והכוללים, ראשי הישיבות והדיינים, וכך הוא כותב:
"לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים,"
רבי יוסף קארו מחבר 'השולחן ערוך' נקט בעמדה מתונה יותר, אולי הוא ראה את המציאות הריאלית , והוא קובע כי (בעיבוד קל):
"ומה שנהגו עכשיו ללמד הכול בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, מותר" במציאות המורים והרבנים לא נהגו כדברי הרמב"ם והתפרנסו מהוראת התורה. אבל יש לכך הצדקה, קובע רבי יוסף קארו, כי "אין להם ממה להתפרנס". אל עדיין יש כאלה שיש להם ממה להתפרנס ובכל זאת הם גובים שכר, ולכם הוא ממשיך וקובע:
"ואפילו יש לו, אם מוכח שהוא שכר בטלה , שעוזב את כל עסקיו ומשאו ומתנו, מותר" (יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו) "שכר בטלה" פירושו של דבר, שאני כרב יכול הייתי להתפרנס ממקצוע אחר, אך אני מבטל את עסקי האחרים לטובת עבודת הרבנות שלי, אז מותר לי לקבל 'שכר בטלה' כפיצוי על העסקים שהנחתי. אנו רואים אפוא, שגם מי שהתיר לקחת שכר עשה זאת בלב כבד, ובתנאי שמשכרותו איננה פרנסה ישירה, אלא פיצוי על אובדן השתכרות.
למען הגילוי הנאות, אני משמש כרב קהילה, ואני מקבל משכורת (ממש לא גבוהה) עבור עבודתי זאת, שבאה על חשבון דברים אחרים שיכול הייתי לעשות. אבל התחושה הלא-נוחה שמתחילה בעיקרון אותו הציב אברהם אבינו והבאים אחריו, מטרידה את שלוותי, וגורמת לי לרצות לעשות מעבר 'למה שאני צריך' ולו רק כדי לנתק את הקשר הזה של 'הון-תורה'. כי לא רק יחסי 'הון – שלטון' הם בעייתיים. גם יחסי 'הון – תורה' הם קשים.
אני לא נאיבי, צריך תקציבי עתק למוסדות חינוך, למורים ורבנים. אך, איך לומר, אסור שזה ישתלט על הנשמה שלנו. ולפעמים נראה לי שההון משתלט על החזון.
בקיבוצים ובמשקים חקלאיים רבים נהגו מנהג יפה בשנת השמיטה האחרונה. החקלאים מכרו את אדמותיהם לנוכרי במסגרת מה שמכונה 'היתר המכירה'. אך השאירו חלקת אדמה אחת, שדה אחד אותו הם הפקירו ולא עיבדו במהלך כל שנת השמיטה. נדמה לי כי כל רב ובן-תורה צריך להשאיר תחומי עשייה מסוימים שבהם הוא עובד מכוחה של הנשמה וללא טובת הנאה תועלתנית, לגיטימית ככל שתהיה. הנשמה היתרה של תורת ישראל צריכה להישמר, כאותו פך שמן של חנוכה, כמהות עצמאית, שמחוללת טוב לשמו, נקייה מאינטרס, נקייה מטובת הנאה.
לפנייה לכתב/ת 
זהירות
צילום: Index Open
הרב רפי פוירשטין
מומלצים
