מערכת המשפט - לא בשבילנו
"עבור ציבורים גדולים במחנה הדתי, בלי הבדלי ניואנסים בין חרדים לסרוגים, מערכת המשפט נחשבת לאויבת גדולה שיש להילחם בה". אריאנה מלמד סבורה שהקריאות לטיהור הר-שפי הן סימפטום לבעיה הרבה יותר רחבה
הזעקה כמעט מתבקשת, כמעט אוטומטית, ולכן הפיתוי גדול: כשמאלנית, הייתי אמורה לחשוב כי קריאתם של רבנים ואנשי ימין לביטול הרשעתה של מרגלית הר שפי היא פגיעה אנושה בזכרו של יצחק רבין, עוד הוכחה לכך שהציבור הדתי אוהב את עשביו השוטים וגם עדות לעומק התהום הפעורה בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים. אלא שבעיני, הר שפי איננה הבעיה, והקריאות לזיכוייה הרטרואקטיבי על מנת שתוכל להיות מורה בישראל אינן אלא סימפטום לצרה חמורה בהרבה. חמורה אפילו מרצח רבין עצמו.
- פרשת הר-שפי - "באור אחר"
עדות מאסיבית ראשונה לצרה הזאת יכולתם לשמוע בזעקות "הוא זכאי" שעשרות אלפי תומכים של ש"ס מצאו לנכון לזעוק בעקבות ההכרעה במשפטו של אריה דרעי. זו לא היתה מחאה ספונטנית אלא קמפיין מתוזמר היטב: מאחוריו עמדה האמונה העיקשת שבית המשפט כשל בפרשת דרעי, ושבית המשפט כושל באופן כללי כשמדובר בנאשמים שהם דתיים, מפני שבית המשפט הוא נציגה המובהק של החילוניות, לא מבין כיצד מתנהלים החיים בעולם הדתי ולפיכך מועד להיכשל אוטומטית כל אימת שאדם ירא שמיים מובא בפניו.
הקמפיין הזה התאפשר תודות לשתיקתם הרועמת של מנהיגי ש"ס: במקום שבו היה עליהם לבאר לציבור שלהם שמעשה בית דין חל גם על זעמם ורגשותיהם של המאמינים התמימים יותר, הם לא עשו זאת, ובשתיקתם היה משום גילוי דעת ברור של אמונה בצדקתו וחפותו של דרעי, והבעה ברורה של חוסר אמון מוחלט במערכת המשפט.
ועכשיו תוסיפו לסיפור הזה כמה וכמה אחרים. ההורים של הבנות האשכנזיות בעמנואל, למשל. או "האם המרעיבה". או סירובן של מתנחלות צעירות להזדהות במשטרה או בבית המשפט. או הדעה הרווחת בקרב חלק מן הציבור הסרוג, לפיה רבנים צריכים להיות חסינים מזרועו הארוכה של החוק כשהם משמיעים דברים שיש בהם משום הסתה וגזענות לשמה, רק מפני שאלה נחשבים בעיניהם דברי תורה. או האמונה הרווחת בקרב חוגים גדולים בימין הדתי, לפיה קדושת האדמה עליה הם יושבים מעבר לקו הירוק היא ערך עליון שראוי להפר כל החלטה שיפוטית וכל צו מנהלי בגללו.
הדוגמאות מוכרות לכל קורא עיתונים ממוצע, ונדמה שכבר לא צריך להיות סוציולוג גדול כדי להבין את עומק הבעיה: בציבורים גדולים מאד במחנה הדתי, בלי הבדלי ניואנסים מיוחדים בין חרדים לבין סרוגים, בן ציונות דתית לבין סאטמרים, מערכת המשפט נחשבת לאויבת גדולה שיש לעשות הכל כדי להילחם בה: לכפור בסמכותה, לא לבצע את פסק הדין שלה, לקעקע את הלגיטימיות שלה, ליצור התנגדות פאסיבית, אקטיבית וציבורית לפסיקותיה.
על רקע הסיפורים הללו, שהולכים ומצטברים מזה כמה עשורים, אפשר וצריך להצביע על הסכנה האמיתית: תחושה של ציבור גדול מדי כי מערכת המשפט לא נועדה עבורו ועבור שכמותו, וכי היא משולה בסופו של דבר לערכאות של גויים, ולאלה, כידוע, אין להאמין כלל.
אינני יודעת אם המערכה לביטול הרשעתה של הר-שפי תישא פרי. באקלים הפוליטי המוזר שבו אנו חיים, גם זה ייתכן, ועוד ייתכן שבעתיד הלא רחוק תתעורר מערכה לזיכויו של חגי עמיר, ואפילו דרישה למינוי ועדת חקירה ממלכתית לטענות ה"סרק, סרק" של הימין הדתי. בין אם יצליחו במאמציהם ובין אם לאו, הרבנים ואנשי הציבור העומדים כיום לצידה של הר שפי רק מוכיחים במאמציהם את עומק הקרע בינם לבין מערכת המשפט, בינם לבין המונים על נורמות ההתנהגות של אזרחים במדינה דמוקרטית, בינם לבין הדמוקרטיה עצמה ומאמציה לאפשר לכולנו לחיות ביחד מבלי להרוג זה את זה, ומבלי להימנע מדיווח כשאנחנו יודעים על כוונתו של מישהו להרוג מישהו, יהא זה יצחק רבין או אזרח מן השורה.
לפנייה לכתב/ת 
מרגלית הר שפי
צילום ערוץ 2
לא מזדהות.נערות עצורות
צילום: שאול גולן
מומלצים
