בזוגיות: אתם רבים הרבה? סימן שאתם מאוהבים

כשאנחנו רואים או שומעים אנשים רבים, במיוחד כשמדובר באלו קרובים אלינו, אנו נזעקים. מריבה מציינת עבורנו שמשהו לא בסדר, שמתרחש משהו לא נעים. ההורים רבים? הם בטח מתגרשים; זוג רב? הם כנראה נפרדים; ילדים רבים עם הוריהם? מערכת היחסים ודאי גרועה. כך אנו בדרך כלל רואים את הדברים.

לרובנו נראה כי האידיאל במערכת יחסים הוא שיחה שקולה ושלווה, שבה מבררים דברים ומגיעים להסכמות, כשאת הכול עושים בנועם ויישוב דעת. זו הפנטזיה שלנו, שבה אנחנו היינו רוצים לראות את עצמנו ואת אלו שעימם אנו במערכת יחסים.

אך עבורי, כפסיכולוג, כאשר אין מריבות והחיים נראים שקטים ושלווים, כשהכל נעשה בנועם וברוגע, זו סיבה לדאגה. אני מתחיל לשאול את עצמי האם בני הזוג נמנעים ממריבה כיוון שהם חוששים מתוצאותיה? איך הם פורקים את המתח בחייהם? כיצד הם מבטאים כעס או שמחה? האם חייהם לא משעממים מדי?

אני יודע כי הניסיון להימנע מריב עלול להיות מזיק הרבה יותר מאשר הריב עצמו, כיוון שהוא מביא לעיסוק גדול יותר ביחסים, להעלאת הרגישות להתנהגות בן או בת הזוג, להצטברות מתחים ולתגובה חזקה יותר מהנדרש כשהריב אכן פורץ. 

עצרו וחישבו לרגע מהי משמעותו של הריב. ריב הוא אמצעי ביטוי לכעס. באמצעותו אנחנו משדרים לשותף לריב (ותמיד יש לנו שותף) שאנחנו חשים רגש שלילי כלפיו שמשמעותו "אנחנו רוצים מרחק". עם זאת, הריב משדר גם מסר מקביל, הפוך לחלוטין, של "איכפת לנו ממך". הרי אנחנו כועסים רק על אותם אנשים ש"מזיזים" לנו, על אלה שאיכפת לנו מהם. אותם אנשים שלא אכפת לנו מהם לרוב יוצרים אצלנו אדישות, ולא כעס.

הריב: דרך להפגת מתח והשגת תשומת לב

כאשר מבינים כי הריב אינו דבר שלילי וכי הוא משדר מסר דו משמעי, של התרחקות מצד אחד ואכפתיות מהצד השני, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה תפקידו במערכת הזוגית והמשפחתית. כמובן, שהכוונה היא לא לאלימות או התעללות, שהן צורות פתולוגיות של ריב, אלא למריבות היומיומיות שלנו.

הסיבות לתחילתה של המריבה לא חשובות (צילום: index open) 

ובכן, הריב הוא אמצעי תקשורת מהמדרגה הראשונה, כאשר הוא משמש להפגת מתח. כך, לדוגמה, במקרה בו אני כועס על הבוס שלי. איני יכול לבטא זאת ישירות כלפיו, כי הוא עלול לפגוע בי. על מי, אם כן, אני אוכל להוציא את המתח? על בני המשפחה. עליהם אני יכול לסמוך שלא יעזבו אותי ושיוכלו להכיל את המתח.

גם כאשר הזוגיות נכנסת לרוטינה, כשנדמה כי אנשים מאבדים עניין אחד בשני, או כאשר ילדים חשים שההורים מתעלמים מהם, לרוב הדרך הטובה ביותר להשיג תשומת לב ולוודא שרואים אותנו היא הריב.

הקרבה הגדולה ביותר מגיעה אחרי הפיוס

אם תעצרו ותחשבו לרגע על מריבות, תראו שבדרך כלל הן מתנהלות בדרך מאוד אופיינית. לרוב הסיבה לתחילתה של המריבה אינה חשובה ומשמעותית (מי לוקח את הילדים? מי מוריד את הזבל? מי מפנה מהשולחן?). כל אחד מכיר את הנקודות החלשות של השני ויודע כיצד

להפעיל אותן, וכאשר הריב מתחיל, כל אחד כבר יודע מה תהיה התגובה של השני והוא או היא מוכנים לה. בשלב זה הריב מתלקח מהר ושני הצדדים יודעים, בדרך כלל, גם מתי לעצור ונסוגים כל אחד למקומו.

אך כאשר הריבים מתמשכים או כשהם סוערים מדי (ולצערי איני יכול לומר מתי זה יותר מדי) יש סכנה לקשר. במצב זה הפתרון אינו בעוצמת הריב עצמו, אלא בדרך שבה הוא בא אל פתרונו. לכן, כאשר יש אפשרות לכך, מומלץ לאחר שהריב שכך לחזור ולברר את הסיבות שהובילו אליו. במרבית המקרים הסיבות אינן משמעותיות ונושאי הריב הם טריוויאליים, אך היכולת לדבר על הריב ולברר את הדברים היא הדרך הטובה ביותר לקרב בין בני הזוג. אין כמו פיוס כדי להדגיש את הקשר הקרוב בין אנשים, ואין קירבה גדולה יותר מזו המגיעה לאחר פיוס טוב.

לכן, אין צורך לפחד ממריבות, שהן חיוניות ומועילות, בעיקר כשיודעים איך לנהל אותן (לדבר, לדבר, לדבר). הריב יכול לשמש כאמצעי להתרחקות כדי להביא להתקרבות גדולה יותר.

הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר המשתתף בסדרה הדוקומנטארית "בטבעת זו", ימי שני ב-21:00, ערוץ 10