פינוקיו, חכה לי

כמעט באותה שנה שבה כתב הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס את "הלב", ספר שהוא בבסיסו תמצית של חינוך לאהבת המשפחה וללאומיות, כתב איטלקי אחר, קרלו קולודי, את ספרו "פינוקיו" (1887), המעמיד גם הוא במרכזו חינוך למשפחתיות המוביל לאזרחות טובה. החודש מלאו 120 שנה למותו, וזו הזדמנות מצוינת לקריאה מחודשת ביצירתו המפורסמת ביותר.

פינוקיו. אגדה דמיונית והומוריסטית

שני הסופרים השתתפו במלחמות החירות לאיחודה של איטליה ולשיחרורה משלטונם של האוסטרים ושל הבורבונים הצרפתים באמצע המאה ה-19 ואך טבעי הוא שראו חשיבות בחינוך הילדים ובני הנוער לערכים אלו.

חשוב לומר גם שבשנים אלו קטן שטחה של מדינת האפיפיור (הוותיקן) באיטליה, ומעמדה ירד. דה אמיצ'י וקולודי כתבו אפוא את ספריהם לאזרחי מדינה "חילונית" השואבת מן הדת את ערכיה האוניברסליים (קולודי מזכיר בספרו "פינוקיו" את החינוך להתגברות על שבעת החטאים שאותם מונה הנצרות: תאווה, גרגרנות, חמדנות, עצלות, זעם, קנאה, גאווה), אך מעניקה להם ממד אזרחי.

רגש מול הזרה

עם זאת, יש שוני באופן בו בחרו הסופרים לעצב את הערכים בהם הם מחזיקים. בעוד דה אמיצ'יס יוצר רומן טעון רגש (מי אינו זוכר את הסיפור קורע-הלב על מרקו הנודד מה"אפנינים עד האנדים" כדי להציל את אימו?), בוחר קולודי לערב את היסוד הסנטימנטלי באמצעי "הזרה": הוא יוצר אגדה דמיונית שהיסוד הדרמטי שלה נארג שתי וערב ביסוד ההומוריסטי, ומבקש מאתנו הקוראים לפענח את סמלי האגדה, אם ברצוננו להוסיף לקריאה יסוד מושכל.

ואמנם, קשה שלא לתהות מדוע בוחר קולודי לבנות את גיבורו כבובת עץ, מדוע בחר "להרות" אותה באמצעות שני אבות (אנטוניו וג'פטו), ומדוע נזכר בו ג'פטו, האב המחנך, רק בהתחלת היצירה ובסופה, כאשר יתרת העלילה מוקדשת למפגשים חוזרים ונשנים עם בעלי חיים שונים. עוד שאלות נוספות עולות במהלך העלילה, אך הן אינן מפריעות את קסם הקריאה.

שאלת ה"הולדה" של פינוקיו כבובת עץ על-ידי שני אבות נגרים (ללא אם) היא אכן שאלת מפתח, המבהירה,

כביכול, את תהליך ההתחנכות של פינוקיו. נראה שאת רעיון בובת העץ שאב קולודי מהקומדיה דל-ארטה, שהיתה נפוצה באירופה בין המאה ה-16 למאה ה-18, שדמויותיה הן סוג של בובות תיאטרון בעלות תכונות קבועות מראש. גם היסוד ההומוריסטי המתלווה לקומדיה דל-ארטה, שיש לה גם מהלך עלילתי קבוע, אוּמץ כנראה על-ידי קולודי.

על רקע זה מרתקת במיוחד דרך היווצרותו של פינוקיו: ישותו טמונה בחומר (העץ), כמו הפסל הטמון באבן השיש. על אביו של פינוקיו יהיה לזכור תמיד שבובת העץ נוצרה "יש מיש" (ולא "יש מאין"), ולהבין שאין הוא יכול להטביע את דמותו שלו (דמות האב) בילד, שכן לילד יש בסיס של "תוהו ובוהו" כלשהו, שאותו ניתן אמנם לעצב, אך לא לברוא.

לחנוך לנער על פי דרכו

לא פלא, אפוא, שלא כל אדם יכול לעמוד בתביעה זו: האב הראשון, אנטוניו, לא יכול היה לשאת את בכיו, צחוקו וצעקתו של התינוק הטמון בחומר, התובעים ממנו מראש לקחת חלק בסיפור יצירתו. רק האמן (וג'פטו אכן מוצג ככזה), יכול לראות את סוף המעשה שראשיתו במחשבה, והוא אכן פועל על-פי כלל אמנותי וחינוכי חשוב: הילד הוא בידיו כחומר ביד היוצר, אך החומר בהִיוּליותו קיים גם בלעדיו, ולכן על האמן לעצב אותו מתוך התחשבות בו ולאפשר לו לטעות, כלומר, "לחנוך לנער על-פי דרכו".

יתר על כן, אנטוניו רוצה להשתמש בבול העץ כרגל לשולחן, כלומר, להשתמש בחומר לצרכיו. בניגוד לו, ג'פטו האמן רוצה ליצור מבול העץ בובה ממין זכר, שתדע לרקוד ולקפוץ באוויר, על מנת שיוכל להסתובב איתו בעולם, "ולבקש לו פת לחם וכוס יין". כלומר, ג'פטו, שהגה את רעיון הבובה, נתן לה את שמה (פינוקיו משמעו צנובר, הזרע הטמון באיצטרובל האורן), ומתכנן את ייעודה האמנותי - דומה לשחקני הקומדיה דל-ארטה שהסתובבו בכפרים והציגו את אמנותם.

בובה עם שני אבות

אך כאן צצה שאלה נוספת: אם אכן רוצה ג'פטו להסתובב עם "בנו" בעולם, מדוע הוא מייעדו לחיי אדם השומר על המוסר האזרחי? שהרי מרגע "היוולדו" הוא מטיף לו מוסר על התנהגות לא ראוייה (כשפינוקיו מסיר מראשו של ג'פטו דרך היתול את הפאה, האב טוען כלפיו: "בן מרושע שכמותך! אינך גמוּר עוד, וכבר אתה עובר על מצוַת כבוד אב"). הוא אף מוכר את מעילו על מנת לקנות לילד העץ ספר אלף-בית, והצרצר רודף המוסר, וכן גם הפיה, ממשיכים את תהליך הקניית הערכים הבורגניים כשהאב אינו נמצא לצידו.

התשובה על שאלה זו מחזירה אותנו לשאלת ערכיו של קולודי המחבר. נראה כי הוא הופך את ג'פטו מנגר אסתטיקן לאב מחנך, בהבינו שאין הרי אב כאדם החי בגפו והחופשי מאחריות. עם זאת, קולודי מטיל על ג'פטו את הבנתו שלו, לפיה הרפובליקה הצעירה זקוקה לאזרחים מוסריים ומשכילים (יש לציין שבשנים אלו כבר נוסדו בצרפת "בתי-ספר חובה" וגם בגרמניה החל להתפתח אתוס הלימוד).

החשיבות שמייחס ג'פטו ללימוד, עד כדי הקרבת עצמו, נתקלת כאן ביחס חיובי ונטול ביקורת מצד המחבר, השואף דרך כך לצרף את איטליה למדינות המבערות את האנאלפבתיות מקרבן.

יחד עם זאת, העובדה שקולודי מעביר את פינוקיו תהליך אין-סופי של טעויות, עליהן הוא חוזר תוך תגובות מכניות של כניעה לפיתוי בתחילה וחרטה חסרת תכלית לאחריה (למשל, הליכה למקומות רבים ומשונים בעודו אמור ללכת לבית-הספר), מעידה על ראייתו את החינוך לערכים כתהליך ארוך ומייגע.

אהבה נוסח אבא גוריו

אפשר אמנם לחשוב שקולודי מפקיד בידי ג'פטו, הצרצר והפיה דרך של חינוך מטיף שמרן שאיננה יכולה להניב פרי כיוון שאינה קרובה דיה לעולם הילד. אך נראה שקולודי אינו מציע דרך אלטרנטיבית. אל החינוך המטיף הוא מצרף גילויים של אהבה הכרוכה בקורבן, נוסח אבא גוריו, והצרוף של השתיים הוא היוצר "הפיכת לב" אצל פינוקיו, המציל כגמול את

אביו מלוע הלווייתן, עובד כדי לקנות לו תרופות להצלת חייו וקונה בכך את הפיכתו לילד רגיל המשיל את דמות בובת העץ ומשאירהּ ליד הכיסא.

תהליך ההתבגרות הגיע לסיומו. אם נשתמש במושגים של הפסיכואנליטיקן הידוע דונאלד ויניקוט: פינוקיו הפך מילד בעל עצמי כוזב - המספק לעצמו תירוצים אינספור על מנת להסתפח אל החתול והשועל או על מנת להצטרף לעיר הילדים בה הופכים הילדים בסופו של דבר לחמורים - לילד בעל עצמי אמיתי, שאינו זקוק לשקר ולנסיגה מפוחדת מהכרעות אחראיות שאינו יכול לעמוד בהן.

באמצעות הצבעה על תהליך החינוך של פינוקיו, קולודי מציע, אפוא, להעזר בערכים שמציעה הנצרות ולהעבירם אל עולם חילוני שראשיתו בנאמנות משפחתית של אב לבֵן ושל בֵן לאב והמשכו באזרחות נאמנה לרפובליקה החדשה.