כרטיס אדום

אוקטובר כבר עבר את מחציתו והקיץ הולך ומתרחק. בעיתוי זה עולה למסכים "Red", סרט שבו מצטלבים מוטיבים שהופיעו בכמה מהסרטים הבינוניים עד ירודים של הקיץ האחרון: קומדיית מחסלים רומנטית ("קילרים"), סרט מסע-פעולה-רומנטי שבו סוכן-על חוטף/מחזר אחר אישה צעירה ("כמו יום ולילה"), מותחן פעולה-קונספירציה ("סולט"), ואלימות ראוותנית של קשישים שלא נס ליחם ("הבלתי נשכחים").

Red. כשהקונספירציה הופכת לקומדיה

בהתחשב בזיקה לסרטים אלו, בינוניותו של "Red" היא כמעט בגדר הפתעה נעימה. מדובר בסרט שמצליח לשעשע, בעיקר בחלקו הראשון, ושיכול היה להיות מוצלח יותר אם יוצריו היו מסתמכים יותר על כישרונם של השחקנים הותיקים, ופחות על שילובם בסצנות אקשן מופרכות.

לא קל להיות מחסל בסתיו של חייו; פרנק מוזס (ברוס ויליס) הוא פנסיונר של ה-אפ.בי.איי שמחכה כל חודש ליום בו יקבל ויקרע את הצ'ק של הפנסיה, רק כדי שיהיה לו תירוץ לפלירטוט טלפוני עם הפקידה נמוכת הדרג שרה (מארי-לואיז פרקר) השולחת לו צ'ק חלופי.

השגרה המשמימה נקטעת, כאשר ביתו של פרנק מותקף על ידי יחידת חיסול שנשלחה מטעם מעסיקיו לשעבר. כישלון ההתקפה מבהיר את הקוד שניתן לו: "R.E.D - retired: extremely dangerous" (פנסיונר: מסוכן מאוד).

בתירוץ הקלוש (מבחינה תסריטאית) של דאגה לשלומה של שרה, פרנק מופיע במפתיע בביתה שבקנזס. חרף התנגדותה הוא לוקח על עצמו להוציא אותה מעיר זו באמצעות מסע ברחבי ארה"ב, תוך ניסיון לפתור את תעלומת ההתקפה עליו ולנקום ביוזמיה. הדייט הראשון שלהם אומנם כולל חטיפה, סתימת פה וקשירה למיטה, אך יחסית למה שמארי-לואיז פרקר עוברת בעונות האחרונות של "העשב של השכן" - זה די מינורי.

בהדרגה מתברר כי פרנק והקולגות שעבדו איתו במבצעים חשאים בשנות ה-80 נמצאים כולם ברשימת החיסול, לכן מתבקש איחוד של הפנסיונרים אל מול האויב המשותף המגולם בדמותו של סוכן צעיר בשם קופר (קארל אורבן), המשוסה בידי מפקדיו והפוליטיקאים הנכלוליים הנמצאים מעליהם.

אוסקרים נושאי בזוקות

האטרקציה המרכזית של הסרט היא שותפיו של פרנק החוזרים לפעול יחד איתו; שובל האוסקרים של חברי הקבוצה כולל את מרווין (ג'ון מלקוביץ – מועמד פעמיים), פרנואיד מדופלם כתוצאה מחשיפה מתמשכת לניסוים ב-אל.אס.די, ויקטוריה (הלן מירן – שתי מועמדויות, זכייה אחת) שהיא צלפית מומחית שמחלטרת גם כגמלאית בעבודות חיסול מהצד, ו-ג'ו (מורגן פרימן – חמש מועמדויות, זכייה אחת) שכישרונו העיקרי הוא היותו מוצג כחולה בסרטן סופני, דבר שמאפשר לו "לחטוף אחד בשביל הקבוצה" מבלי שזה יותיר משקעים רגשיים.

ההנאה הפרוורטית מהתבוננות בשחקנים מכובדים אלו נושאים בזוקות ומרססים בתתי מקלע מנוצלת בסרט עד תום. החן של חלקו הראשון של הסרט, שבו יש דגש על מערכת היחסים בין פרנק ושרה, הולך ודועך. הצגת הדמויות המשעשעת הופכת לפחות אפקטיבית ככל שהאקשן המתפתח מתעלם מגילם של השחקנים. 

לא מתעלה על מגבלות התסריט

הקריירה ההוליוודית של הבמאי הגרמני, רוברט שוונטק, מעידה על פוטנציאל לא ממומש. בסרטו האמריקאי הראשון "הטיסה" (2006) הוא הפגין יכולת מרשימה בבניית מתח אפקטיבי ומדויק בתוך חלל סגור של מטוס. אך שוונטק אינו מוכשר מספיק בכדי להתעלות על מגבלותיהם של התסריטים איתם הוא עובד.

כשבחלקו האחרון של "הטיסה" התסריט התחיל להשתגע - הסרט קרס. בסרטו הבא, "אשתו של הנוסע בזמן" (2009), הפוטנציאל הדרמטי שוטח לקיטש. ב-"Red" שוב נראה כי הוא נזהר מהפגנת מגע יד אישי, ובמקום זאת מעדיף

לרצות את משלמי משכורתו במוצר הוליוודי המושתת על שימוש בשבלונות מסחריות.

"Red" מבוסס על סדרת קומיקס בת שלושה פרקים מאת וורן אליס, אך עם דמיון מינימלי למקור. הקומיקס המקורי, שהתמקד רק בדמותו של מוזס, אופיין בטון קודר ובשפיכות דמים קיצונית. הסרט לא רק שונה לחלוטין בהתרחשויותיו, אלא גם קיבל טון של קומדיה קלילה שבה מחוסלים, באופן אגבי, לא מעט אנשים.

קודקודים ממשלתיים בעלי אישיות פסיכוטית, השתקה של פשעי מלחמה, חיסול של אזרחים – כל אלו היו בשנות ה-70 חומרים חתרניים שהזינו מותחני קונספירציה ופרנויה. הסרט ממחיש כי הדרך הטובה ביותר לנטרל מוטיבים אלו היא באמצעות השטחתם לקומדיה. זה אולי מצער, אך בוודאי לגיטימי. אבל מדוע הקומדיה חייבת להיות כל כך שטוחה?