פגישה חצי פגישה

מרטין איימיס, בנו של הסופר הבריטי קינגסלי איימיס, הוא אחד הסופרים החשובים והבולטים בבריטניה. בין היתר פרסם את "המידע" ו"חץ הזמן".

"בית הפגישות" הוא הרומן ה-11 שלו. מדובר בסיפור על משולש אהבה ובו שני אחים ואישה אחת, יהודייה בת תשע-עשרה. הוא מתרחש במוסקבה במהלך הטיהורים הסטליניסטיים. האחים נעצרים והיריבוּת ביניהם מסתבכת ומתעצמת כשהשניים שוהים במחנה מבודד שבחוג הקוטב הצפוני.

בטקסיות מה, זכורני, הראיתי לאחי הצעיר את המקום שבו יארח את כלתו. אני אומר "כלה". הם היו נשואים כבר שמונה שנים. אבל זה יהיה הלילה הראשון שלהם יחד כבעל ואישה... פונים צפונה מן התחום, ואחרי קילומטר בערך שוברים שמאלה ומטפסים במשעול הקטן התלול ובמעלה הבלתי סביר של מדרגות אבן ישנות, והרי הוא לפנייך: הלאה, במורד הר שְוויינשְטַייגֶר, בית העץ הכפרי הדו־קומתי הקרוי בית הפגישות, ולידו, בצד, אגף הבית המעורר קנאה, בקתת בולי עץ בודדה כמו מוצב מרוחק של חירות מוחלטת.

איימיס. הרומן ה-11 (צילום: איזבל פונסקה)

רק החדר האחד, כמובן: הדרגש הצר עם מצע הפרווה תחת הסדין ועם השמיכה האפורה הכבדה להעיק, חבית המים עם ספל הפח הקשור בשרשרת, דלי השופכין המצוחצח עם מכסה העץ העשוי ברוב התחשבות. ואז הכיסא (בלי זרועות, בלי מסעד), והמגש שמחכה עם ארוחת הערב - שני גושי לחם בגודל אגרופים, דג מלוח שלם (מעט ירוק בשוליים), והכד הגדול של המרק הקר, עם לפחות ארבעה או חמישה אגלי שומן קרושים על פני הנוזל שבתוכו. שעות רבות כבר עברו עליו פה, וידיים רבות.

לב שרק.

אמרתי, טוב, ילד, זאת התקדמות רצינית. תסתכל.

"אלוהים אדירים", הוא אמר.

ואני הוצאתי מן הכיס את בקבוקון הוודקה, את שש הסיגריות (שגולגלו מעיתון המדינה) ואת שני הנרות.

אולי הוא עדיין לא התאושש מצינור הלחץ ומהגוזז - היו רסיסי זיעה על שפתו העליונה. אבל אז הוא הִפנה לעברי

ארשת שהכרתי היטב: עווית החיוך המקובע וחסר השמחה, עם שני סימני־וִי מהופכים באמצע המצח. פירשתי זאת, בביטחון ניכר, כהבעה של חשש מיני. חשש מיני - העול הגברי הבלעדי. אמרי לי, יקירתי: לשם מה הוא קיים?

התשובה התועלתנית, אני מניח, תהיה שהוא נועד למנוע אותנו מלהתרבות אם אנחנו חלשים או חולניים או סתם זקנים מדי. אולי (זה בוודאי היה בשלב התכנון של רעיון מין הזָכָר) גם היתה תחושה שפיאסְקוֹ אקראי, או פיאסְקוֹ כאפשרות נוכחת תמיד, עשוי לעזור בשמירה על הגינותם של גברים. זה בוודאי היה בשלב התכנון.

לב, ילד שלי? אמרתי. יש לך פה חתיכת גן עדן ארור. ואז אמרתי לו, במלוא הענווה הראויה, שלא יצפה ליותר מדי. היא לא תצפה. אז שגם אתה לא.

הוא אמר, "אני בכלל לא חושב שאני מצפה ליותר מדי".

התחבקנו. כשרכנתי וחמקתי החוצה מן הסככה והזדקפתי, ראיתי משהו שלא הבחנתי בו, על אדן החלון - מוגדל בהרבה, עכשיו, בשל בליטה דמוית עדשה בזגוגית. זו היתה מבחנה עם בסיס מעוגל, שעמדה זקופה במסגרת עץ מגולפת ביד. פרח בר יחיד בלי גבעול צף בתוכה - אדום־בּוּרגוּנְדי תאוותני. אני זוכר שחשבתי שכל זה נראה כמו ניסוי ברעיון הזָכָר. ניסוי פיוטי אולי, אבל בכל זאת ניסוי.

השומר פסע לפנים והחווה בנשקו: היה עלי ללכת לפניו במורד השביל. בכיוון ההפוך, גם כן תחת משמר,

באה גיסתי. ההליכה הזאת שלה, העיכוס הרברבני המפורסם - זה התניע עולמות.

הקיץ הארקטי בן חמשת השבועות כבר היה אז בעיצומו. כאילו התעורר הטבע ביולי ונוכח עד כמה התעלם מאורחיו; ואז הגזים לגמרי, כמובן.

היה משהו משתפך והיסטרי במראֶה שהוא לבש: השמש בפרצוף מופנה מעלה, לוטשת מבט בעל נוֹכחוּת קֶבע; המרבד האדום של פרחי בר, הצבעים השופעים אך המעוררים גירוי חריף, מעקצצים בעיניים; והיתושים הנרגשים, בגודל יונקי דבש. המשכתי ללכת תחת רשת שיער עשויה מיתושונים, יבחושים וכל מיני זבובונים. ענן אפור עצום בגודלו, אני זוכר, ניצנץ מלמעלה; קצהו הקדמי נראה לעוס, ועמד לשסע או לרסק את עצמו לטיפות גשם.

מתוך "בית הפגישות" מאת מרטין איימיס. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת אחוזת בית