ההר בא אל מוחמד

מחבר האוטוביוגרפיה "מלך העולם" הוא דייוויד רֶמניק, עורך ה"ניו-יורקר". רמניק זכה בפרס פוליצר על ספרו הקבר של לנין ב-1994, כשהיה כתב הוושינגטון פוסט במוסקבה. הוא כחיבר עד כה ארבעה ספרים - האחרון שבהם על ברק אובּמה.

"מלך העולם" מתאר את השנים הראשונות לקריירה של מי שהסופר האמריקאי הגדול נורמן מַיילר כינה "הפסיכולוג הראשון של הגוף", המתאגרף מוחמד עלי. מבעד לסיפור עלייתו של גיבורו, זהו גם דיוקן פוליטי-היסטורי חריף של אמריקה בשנות ה-60  ששינו לעד את הפוליטיקה הגזענית של האומה ואת תרבותה הפופולרית. 

25 בספטמבר 1962

בבוקר הקרב, אלוף העולם במשקל כבד ארז מזוודה של מפסידנים. פלויד פּאטרסוֹן, למרות זריזות ידיו, למרות השעות שהשקיע באולם האימונים, היה המחזיק־בתואר אכול הספקות ביותר בכל תולדות המשקל שלו. תמיד היו מפסידנים, יריבים מקצועיים, יריבים מפוברקים, אלמונים שסבלו כמוהו, גברים שלא התענגו על ניצחון אלא כמפלט תקופתי מתבוסה והשפלה. אבל הוא היה אלוף, הצעיר ביותר שזכה אי־פעם בתואר.

הפסיכולוג הראשון של הגוף (צילום: Gettyimages)

בשבועות האחרונים של האימונים היה פּאטרסוֹן משתרע על משכבו עם לילה, בביקתה באזור הכפר שבאילינוֹי, ישן למחצה, מאזין לתקליט שלו "מוזיקה לאוהבים בלבד", ואם היה בר־מזל, היה רואה את עצמו מנצח, רואה את עצמו מזנק מכּריעה והולם בסוני ליסטון ב"אגרוף הקנגורו" המפורסם שלו, וו שמאלי מעופף שהיה מוטח בכזו תנופה מקושתת ובכזו שאפתנות, שתמיד היתה אפשרות שפּאטרסוֹן יחלוף ויעבור דרך המטרה שלו ודרך החבלים וינחת בחיקה החמים של שורת העיתונאים.

כאשר היה האגרוף פוגע, כפי שאירע מול רבים כל־כך, פּאטרסוֹן היה זהב טהור. אולי ימתין מעט בטרם יסתכן כך, לפחות כמה סיבובים עד שליסטון יתחיל לחוש עייפות, אבל בתוך זמן קצר הוא יזנק. אחר־כך הוא ימשיך, ללא רחם, ויפיל את הגבר המגודל בסנוקרת ימנית, בקְרוֹס, בוו נוסף. פּאטרסוֹן לא יסמוך על עוצמתה של חבטה אחת, לא מול ליסטון, שדמותו רמזה על כוח ברזל. הוא ישליך את יהבו על כישרונו המיוחד, על המהירות שלו.

פּאטרסוֹן ידע שעליו להיזהר: הגֶ'בּ, המכה השמאלית הישרה של ליסטון, היתה חזקה כמו הקְרוֹס של מישהו אחר; באחד הקרבות הלם ליסטון ביריב מגושם בשם וֵיין בֶּתֶאָה בחבטת גֶ'בּ עזה כל־כך, שבתום הקרב גררו אנשי הפינה של בֶּתֶאָה את המתאגרף שלהם אל חדר ההלבשה ושָלוּ שבע שיניים מתוך מגן השיניים שלו. דם זלג מאוזנו.

הקרב נמשך 58 שניות. כך שפּאטרסוֹן יהיה מוכרח לשמור על צלילות דעתו. הוא יתאגרף, הוא יתכופף מתחת לגֶ'בּ של ליסטון ויחבוט בו בגוף. "באמת חשבתי שאני מסוגל להכות את ליסטון", אמר לי פּאטרסוֹן כעבור 40 שנה כמעט. "אפילו עכשיו אני חושב על זה ונראה לי שאני אמצא דרך לנצח. מצחיק, לא?"

מרחף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה (Gettyimages)

אבל הסיכויים היו לרעת פּאטרסוֹן. קאס ד'אַמָאטוֹ, המורה הנערץ שלו מאז החל להתאגרף בגיל 14, בילה שנים בהימנעות מקרב, והעדיף במקום זאת להציב את פּאטרסוֹן מול יריבים רכים יותר. ד'אמאטוֹ, שנראה כמו הכלאה בין הקיסר אַדריאַנוּס לג'ימי קאגְני, השתמש בסמכותו ובמעמדו אצל העיתונאים בעלי הטור כדי להשמיע הצהרות צדקניות על קשריו של ליסטון עם המאפיה, וכאילו היה מישהו ממשרד הביטוח הלאומי, הוא דיבר על הצורך בשיקום, על כך שסוני צריך להוכיח שהוא בן־תרבות וגם להישאר כזה, אם הוא רוצה סיכוי להשיג את התואר.

אבל פּאטרסוֹן ידע טוב מאוד שלדעתו של ד'אַמָאטוֹ אין לו הרבה סיכויים נגד ליסטון. ובזה ד'אמאטוֹ לא היה לבד. כמה מקודמיו של פּאטרסוֹן באליפות, רוֹקי מַרְציאנוֹ וג'וֹ לוּאיס, הגיעו לשיקאגו לקראת הקרב, ובו ברגע שירדו מן המטוס התחילו להגיד לעיתונאים שהטוען לכתר הוא חזק ומרושע מכדי להפסיד לפּאטרסוֹן.

כמעט כולם תמכו, כמובן, בפלויד, הריעו עבורו, אבל התמיכה הזאת היתה רגשית בלבד: הכתבים אהבו את פּאטרסוֹן משום שתמיד היה כל־כך משתף פעולה, מסביר פנים ומנומס; "ההתאחדות הלאומית לקידום אנשים צבעוניים" ניצבה מאחורי פּאטרסוֹן משום שהיה איש זכויות האזרח, חסיד האינטגרציה, ג'נטלמן שתמך ברפורמות, בשעה שליסטון, האסיר לשעבר, הקרין מה שאחד העיתונים כינה "דוגמה גרועה לנוער של אמריקה". תחזיתו של ג'קי רוֹבּינסוֹן כי פּאטרסוֹן "יגמור" את ליסטון נבעה מתקוות פוליטיות יותר מאשר מתבונת איגרוף.

פּאטרסוֹן היה נחוש, כתמיד, להיות הוגן, להתאים את עצמו, לעשות את הדבר הנכון. ליסטון דורג זה זמן רב בתור הטוען החשוב ביותר לתואר. הוא ישב בכלא על שוד מזוין, זה נכון, אבל הוא ריצה את עונשו, הגיעה לו הזדמנות. פּאטרסוֹן עשה את שלו למען הניידות החברתית. "ליסטון שילם על פשעיו", אמר. "אם יוכל לזכות באליפות, אלה התכונות שיצופו אל פני השטח. אני חושב שתראו ליסטון חדש ושונה".

לפחות לעת עתה, ליסטון לא רצה להסגיר הערכה כלשהי. "הייתי רוצה לדרוס אותו במשאית", אמר.

וכך, כאשר התבוסה מעסיקה את מחשבותיו, ערך פלויד את ההכנות שלו. הוא מילא בקפידה את המזוודה ואת תיק היד שלו בבגדים, מזון ותחפושת — זקן שהותאם במיוחד ושפם. אם יזכה, הוא יפגוש כמובן את העיתונות וייצא חזרה אל המלון למסיבת ניצחון. אם לא, הוא יעזוב את קוֹמיסְקי פּארְק עטוי בזקנו המזויף וייסע כל הלילה אל מחנה האימונים שלו בצפון מדינת ניו־יורק.

בקרב נגד ג'ו פרייזר (צילום: AP)

כך היה תמיד עם פלויד. הוא היה אכול חשש, בפרט מפני תבוסה. היתה לו הזכות לקרוא לעצמו הגבר הקשוח ביותר על פני כדור הארץ, אבל הוא עצמו לא ממש האמין בזה. הוא היה אלוף באותו אופן שבו צֶ'סְטֶר א. ארתוּר היה נשיא. "אני לא אלוף דגול", היה אומר, "אני פשוט אלוף". היו כאלה שתהו אם פּאטרסוֹן לא יותר מדי רגיש, אם הוא לא פקעת עצבים במכנסי התעמלות. כמה מן הכתבים הבריטים החלו לכנות אותו פרויד פּאטרסוֹן.

היתה לו סיבה טובה מאוד לפקפק בעצמו. עד עתה שיחק לפּאטרסוֹן המזל, כמו בזמן שזכה בתואר בנובמבר 1956 מול ארצ'י מוּר. מור היה הערמומי במתאגרפים, אבל כמו פּאטרסוֹן הוא היה קטן יחסית למשקל כבד, ובעת הקרב נגד פלויד כבר היה מקרה גריאטרי בשנות הארבעים המוקדמות שלו.

מאז זכה פּאטרסוֹן בתואר, הוא לא הפגין מעולם שחצנות של אלוף עולם במשקל כבד. מעולם לא רחש בו הבוז הדרוש. עיניו היו עצובות ופגיעות, עיניים חולמניות של בן־עשרה דחוי, וגופו היה גמיש, גוף של סולל כבישים, גוף יאה לגמרי, אבל לא כזה שהקרין חסינות בפני פגיעה.

במיטבו היה פּאטרסוֹן מתאגרף מצוין במשקל חצי כבד, שנוּפּח אל תוך הקטגוריה הזוהרת. בעת הקרב ביניהם, משקלו של ליסטון, 97.200 ק"ג, עתיד לעלות בהרבה על ה־85.900 ק"ג של פּאטרסוֹן. באיגרוף, כששני הגברים הם בעלי כישורים שווים פחות או יותר, מכריעים בדרך כלל חוקי הפיזיקה, וכמו בהתנגשות חזיתית בין שני כלי רכב, העוצמה העדיפה הולכת אל הכוח העדיף, אל הגבר הגדול יותר. נטייתו הטבעית של פּאטרסוֹן היתה לקטון עוד יותר. "אם היינו עושים לו דיאטה", אמר המאמן שלו, דוֹן פְלוֹריוֹ, "היינו מקבלים תוך זמן קצר מתאגרף במשקל בינוני".

פּאטרסוֹן מעולם לא הגן על התואר שלו מול מתאגרף בעל עוצמה שאיכשהו הזכירה את עוצמתו של ליסטון. ד'אמאטוֹ הציב אותו מול יריבים כמו פּיט רַדֶמאכֶר, מתאגרף אולימפי בקרב הראשון שלו כמקצוען, ובְּרַיאן לונדון, אחד מאותם אנגלים זיזיים המדממים כמו נהר מן החזה החיוור שלהם. אולי הראוי ביותר לציון מיריביו של פּאטרסוֹן לפני ליסטון היה אחד בשם רוֹי האריס מקאט אֶנד שוּט, טקסס.

עם בתו המתאגרפת לילה עלי (צילום: AP)

כפי ששמחו העיתונים לבשר (שמחו, כי הקרב עצמו לא הבטיח הרבה חוץ מאקזוטיקה כפרית), האריס נאבק בנעוריו מול תנינים בביצה שסביב ביתו, הידועה בשם בּיג תיקֶט ("הסבך הגדול"). עם קרובי משפחתו נמנו הדוד קְליב והדודנים הוֹמיני, קוּן ואַרְמָדילוֹ. בקצרה, האריס היה תרגיל ביחסי ציבור, ובכל זאת נדרשו לפּאטרסוֹן 13 סיבובים כדי לשים לדבר סוף. ליסטון מחץ את האריס בסיבוב אחד.

משום כך, למרות שהריץ בראשו את תסריט הניצחון, למרות שהתאמן, פּאטרסוֹן היה מוכן לגמרי לקראת הפסד. מבחינה מנטאלית או גופנית, לא היה לו כל יתרון מיוחד משלו. הוא הפסיד לגברים קשוחים פחות מליסטון, בהחלט - קודם לג'וֹאי מַקְסים בשנת 1954, ואחר־כך, כאלוף, לאינְגְמַר יוֹהאנסוֹן בשנת 1959. שלא כמו רוב המתאגרפים במשקל כבד, הוא הגיב לא בחימה אלא בדיכאון, בפרישה ממושכת. לאחר ההפסד למקסים - החלטה שנויה במחלוקת - הסתגר פּאטרסוֹן בדירתו ונשאר שם כמה ימים.

מול יוהאנסון ההשפלה היתה הרבה יותר גדולה, כי הבמה זכתה לחשיפה גדולה בהרבה. במהלך ההגנה על תוארו ביֵנְקי סְטאדיוּם הוא הופל אל הריצפה, שוב ושוב, כמו בקרב־רחוב אכזרי במיוחד. פּאטרסוֹן היה מתאגרף שהסתמך על זריזות, אבל מול יוהאנסון הוא לא הספיק לעשות תרגילים. הוא קפא, ויוהאנסון, ביריון שוודי בעל כישרון מוגבל, שיחרר מה שהמחנה שלו כינה "רעמים וברקים" (במבטא שוודי זה נשמע עוד יותר מרגיז).

לאחר הנפילה הראשונה התרומם פּאטרסוֹן מן הקנבס והחל ללכת כסהרורי אל עבר הפינה שלו. יוהאנסון עזב את הפינה הנייטרלית, הגיח מצידו של פּאטרסוֹן ושב והפיל אותו במהלומה; ההתקפה נראתה לא כל־כך כמו איגרוף, יותר כמו שיכור זועם המפצפץ את גולגולתו של מישהו באמצעות בקבוק בירה.

בערך בנפילה הרביעית, בעוד פּאטרסוֹן זוחל על הקנבס, בוהה בחבלים, ננעצו עיניו בג'וֹן וֵיין שישב לצד הזירה, ובעודו בוהה בשחקן, חש פּאטרסוֹן מבוכה. מבוכה היתה הרגש השכיח ביותר של פּאטרסוֹן, וכעת יותר מאי־פעם. הקרב עדיין לא נגמר כשהוא התחיל לתהות אם כל מה שנלחם עבורו - התואר שלו, השתייכותו לעולם גדול מזה שגדל בו - האם כל זה נתון עכשיו בסכנה. האם בכלל ראוי היה אי־פעם להכרה כלשהי, לשייכות כלשהי? מה יחשוב עליו ג'ון ויין? שופט הזירה, רוּבּי גוֹלדסטיין, הפסיק את הקרב אחרי שפּאטרסוֹן נפל בפעם השביעית.

פלויד רצה להסתתר, אבל לא היתה מאורה מספיק עמוקה בשביל זה. לא היתה לו תחפושת, ולכן הוא שאל את מגבעתו של אחד מעוזרי הפינה והשפיל את התיתורת כאילו רצה להיעלם בתוכה. הוא הניח לידידיו ולמשפחתו לחבק אותו, לנחם אותו, אך שנא את הרחמים שלהם. הוא השתוקק להיות לבד. וכאשר הלכו כולם, המשפחה והידידים והעיתונאים, פלויד נסע הביתה לניו־יורק. יום אחרי יום הוא ישב בסלון שלו בווילונות מוגפים.

"חשבתי שהחיים שלי נגמרו", אמר לי פּאטרסוֹן. הוא היה במרחק פסיעה אחת מן המקום שבו התחיל, פסיעה אחת מבֶּדפוֹרְד־סְטוּיוֶוסַנְט, שכונת העוני של ילדותו. כאילו ציפה בכל רגע לבואו של המוציא־לפועל, שיתחיל להוציא את הטלוויזיה והתנור והספה החוצה, אל החצר, וכל השכנים, שכניו הלבָנים, יראו שכעת הוא שום־כלום.

פלויד לא היה מסוגל לישון, לפחות לא לזמן רב. מאוחר יותר באותו לילה, כך סיפר באוטוביוגרפיה שלו, הוא קם ממשכבו וירד למטה אל חדר העבודה. לאחר זמן־מה, קצת לפני עלות השחר, מצאה אותו שם סַנְדְרָה.

"פלויד", היא אמרה, "פלויד, מה טוב בזה שתשב כאן בחושך ותחשוב?"

"יהיה יותר טוב לשכב שם למעלה ער בחושך?"

כשהתעורר, הוא נשא את מבטו מן הספה וראה את בתו בת השלוש, ג'יני, נועצת בו עיניים. פניו היו עדיין עטורות חבּורות, ועל־כן אימץ את ג'יני אל ליבו, מנסה לא להבהיל אותה. מאוחר יותר שיכנעה אותו סנדרה לעלות למעלה ולישון כמו שצריך. אבל אחרי כמה זמן היא הביטה אל בעלה ונחרדה.

"מה קרה לך באוזן?", היא שאלה.

הכר של פּאטרסוֹן היה מכוסה דם. המהלומות של יוהאנסון קרעו לו את עור התוף.

הדיכאון שלו העמיק. הוא ישב לבדו במשך ימים שלמים, לא קרא, לא דיבר, דחה את כולם מעל פניו. במהלך שלושה שבועות הוא יצא מן הבית רק פעמיים. הוא היה, כך אמר מאוחר יותר, שרוי באבל על מותו כאלוף.

"אבא חולה", אמרה ג'יני שוב ושוב, "אבא חולה". הדיכאון של פּאטרסוֹן נמשך כמעט שנה.

מתוך "מלך העולם", מאת דייוויד רמניק. מאנגלית: ירון בן עמי. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. 424 עמודים