רכלנים תנ"כיים

אחד הגינונים שהאנושות סוחבת איתה מראשית ימיה זו הרכילות. מדובר בתופעה אנושית כל-כך עתיקה שאיש אינו יודע מי התחיל אותה, אבל ההוכחה לכך שזה תפס כל-כך טוב היא שמאז בני אדם לא הפסיקו לדוש בעניינים לא להם. עוד בימים שבהם נהגו להעביר מידע בעל-פה מסב לבן, לא נפקד מקומה של הרכילות מסביב למדורה וגם ספר הספרים, מעביר לנו יחד עם תרי"ג מצוות וסיפורי ניסים גם קצת רכילות עתיקה.

כדי לענות על השאלה הזו שפירא, מנסה לעמוד על משמעות המילה עצמה. "המילה רכילות מתקשרת במקרא לשני דברים שונים: האחד, רוכל - אדם שעובר ממקום למקום ומנסה לפתות אנשים לקנות את מרכולתו, והשני, קשור לרגל. בספר תהילים כתוב "לא רגל על לשונו", כלומר יש קשר בין רוכל לרוגל, והרוגל מתקשר למרגל. התפקיד של מרגל הוא לגלות סוד.

"מה כל-כך נורא בגילוי סוד? מה כל-כך נורא שאתה חושף מה שאדם אחר מנסה לכסות? החוּמרה ברכילות היא כמו שהמרגלים מתוארים בספר יהושע כ'חופרים את ערוות הארץ'. הרכילות חודרת למקום אינטימי. על-פי תפישה זו איסור רכילות נועד לשמור על כבוד האדם ושמו הטוב. ההתכסות, הבושה והעדר החשיפה מאפיינים את התודעה האנושית מאז גן עדן. יש דברים שהצניעות יפה להם".

הרכלנים

"הטקסט מציין שיוסף 'הביא את דיבתם רעה אל אביהם'", מצטטת שפירא מספר בראשית, "רש"י מפרש שם שהכוונה לכך היא שיוסף סיפר מה שראה ושמע. כלומר, דיבה כאן משמעותה רכילות. זה לא שקר.הוא הלך וחשף לאביו סוד פנימי שראה או שמע, וזה היה המעשה הרע. וזה אגב עומד בניגוד למרגלים ששלח משה, שעליהם נכתב 'ויוציאו את דיבת הארץ רעה'. המילה להוציא משמעותה להמציא.

"יוסף 'הביא'. הוא הפקיע מרשותו של אדם והביא את דבריו או מעשיו לאחר - וזו רכילות. כעבור עשרים שנה, כשיוסף פוגש את אחיו במצרים, הם אינם מכירים אותו, בעיקר מאחר שהוא מבקש להיות מישהו אחר. הטקסט כמעט יוצא מכליו כדי לתאר את יוסף כמי שמבקש להיוולד מחדש. הוא מכסה על עברו, מחליף את שמו, לא יוצר קשר עם אביו. הוא לא רוצה לחשוף את עצמו. כשהוא פוגש את אחיו הוא מאשים אותם בריגול. למה דווקא ריגול? כי הוא קולט אותם כמי שבאו לחשוף את ערוותו, לחשוף את מי שהוא באמת. במקרה שלו דווקא הריגול שלהם מאפשר לו לחזור אל עצמו, כי אדם אינו יכול להתנכר לעברו. בין שני הסיפורים האלה קיימת סימטריה של מידה כנגד מידה. כנגד הרכילות-ריגול שלו, שביקש לחשוף את סודות אחיו, יש את הריגול לכאורה של אחיו שחושף לבסוף את סודו של יוסף".

החשוד המיידי: כולם

כפי שניתן לראות מסיפורם של מרים ויוסף המקרא אינו חוסך שבטו גם מהדמויות החביבות עליו. הרכילות משמשת כלי בידי כולם. בשל כך במקומות אחדים מעודד אותנו המקרא להיות פרנואידים. שפירא מזכירה את הפסוק מירמיהו: "איש מרעהו השמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקב יעקב וכל רע רכיל יהלוך".

החוקרת סבירה כי "על-פי ירמיהו אפשר כמעט להגיד שיש משהו מובנה בתוכנו כבני אדם. הרכילות הזו היא משהו אנושי. בפסוק הזה יש קונוטציה יוצאת מן הכלל לסיפור יעקב ועשו. יעקב גנב את דעתו של עשו.

לפי הפסוק הוא נקרא יעקב לא כי אחז בעקב אחיו, אלא כי הוא הוליך אותו שולל. עקוב פה הכוונה לעוקבה, להתפתלות. התיקון של ישראל הוא בהפעלת שליטה ואיפוק ובהפיכת העקוב למישור"

מהדוגמאות שהבאת עולה כי הימנעות מרכילות הוא לעיתים צורך שנועד להגן על החברה.

"זה חיוני לקיום תקין של חברה, מאחר שהחשיפה של האחר, גם אם לא התכוונתי להרע - יש בזה רעה. ודבר נוסף, שאם אדם יוצא מנקודת מוצא של אהבה, לא היה צורך ברכילות. הרכילות באה ממקום של היעדר אמפטיה, של תחרות. אני רוצה לסלק אותו ולכן אני חושף אותו בערוותו ומגלה את סודו. חשוב לשמור על חירותו של הפרט והאינטימיות שלו. אם אנחנו נאהב את הזולת, לא נלך רכיל".