רק רציתי לבקש סליחה

גייל ג'ונס היא פרופ' לספרות באוניברסיטת סידני. ג'ונס נולדה במערב אוסטרליה, והיא מרצה ב -Writing and Society Research School שבאוניברסיטת מערב סידני. פירסמה ארבעה רומנים ושני קבצי סיפורים קצרים ספריה תורגמו לשפות רבות.

"יום הסליחה" מספר את סיפורן של נשים באוסטרליה בראשית המאה ה-20, על ילדות בצל הקולוניאליזם הבריטי ועל פשעים שאסור לדבר עליהם אך הם ממאנים להישכח

לחישה: ששש... לחש דק מן הדק ועליו נישאת הנשימה.

זהו סיפור שאפשר לספרו רק בלחישה.

מין דממה מרחפת מעל לדברים שנורא לדעתם, מין בושה, וצער, ונטייה לשתוק. גרוני נשחת מחמת כובד הדברים שהוא נושא עכשיו. לבי כמו פרי שהחמיץ, קהה רגש. אני חושבת שזמם הזמן הוא שגרם לי שאהיה כזו, עיוות את פי, את קולי, את רצוני לומר.

ג'ונס. פגעי הקולוניאליזם הבריטי

תחילה הייתה רק התמונה הזו: שמלתה, בגוון הכחול המסוים של פרחי ההורטנזיה, ועליה נתזי הדם הסגולים של אבי. היא קמה מהרצפה והתגשמה לכדי צורה ברורה, לא מלבבת, אבל הו! מלאת חיים כל כך בכתמי הדם. אני זוכרת שנצמדתי אליה, שהיינו ערניות ויודעות. היינו מרוכזות ודרוכות כל כך, כאילו זחל נחש בביתנו.

"אל תגלי", היא אמרה. זה הכול: אל תגלי.

עיניה ננעצו בפנַי, כתם בחשכה המימית. אחר כך שתינו בכינו; דמעותיה התערבבו בדמעותי. כדי להתנחם החזקנו ידיים, כמו ילדות התחברנו זו לזו בדרכים מסתוריות, בידיעת סודות משותפים ובכריתת בריתות ללא מילים, ונוזל חייו של אבי הדביק אותנו זו לזו ואיחד אותנו כאחיות. בחוץ, מעבר לדלת הרשת, הכלב שלנו שרט את הרשת בכפו, ייבב ודרש שיכניסו אותו. מרי ואני התעלמנו ממנו. המשמעות וקנה המידה של האירוע התאימו לבני אנוש ולהם בלבד.

איך אוספים, בשקט ובכבוד, את כל מה שהתרסק והתפזר? איך מחזירים את המתים לחיים כאילו היו בני אדם למרות הכול, ולא סמלים או מטלות שנגזר עלי להתמודד אִתם, לא בובות נייר שנגזרו לפי מידה לצרכַי?

כשנולדתי, שנתיים לאחר שהורי נישאו, אמי הייתה בת שלושים ושמונה ואבי בן שלושים ושש. אף אחד מהם לא תכנן להביא ילדים לעולם; להפך, שניהם היו מורגלים באורח חיים מסתגר ובבדידות שהקשר ביניהם לא הצליח לפוגג. אני הייתי טעות, מין הפרעה מביכה, והייתי מודעת למעמדי המדכדך משחר ילדותי.

כצפוי, שניהם נהגו בי כבמבוגרת קטנה, הנהיגו משטר נוקשה, התעקשו על חוקים דכאניים ודיברו בנימה מחמירה וחינוכית. אף אחד מהם לא העלה בדעתו להביע רגשי חיבה או לחזק את הקשר בינינו במחוות גופניות. לכן הייתי לילדה שמתחננת לתשומת לב, זעופה, חסרת ביטחון וכמהה לאישורם. אבל הייתי גם החלטית ועיקשת וידעתי שההחלטיות שלי תרגיז אותם. במלחמה שהתנהלה בינינו היו רק מפסידים.

אלמלא הנשים האבוריג'יניות שגידלו אותי, לעולם לא הייתי זוכה להניח את ראשי על שד אישה, לחוות מגע עור בעור כמתנה, לחוש בהלמות החרישית של הדופק בבסיס הצוואר, להאזין, מתוך קרבה אינטימית ומתוקה, לרחש האוויר הנכנס ויוצא מתוך גוף השרוי במנוחה.

נולדתי ב-1930; ילדותי עברה בחלקה בתקופת המלחמה. לאבי, אשר שירת כקפטן צעיר במלחמת העולם הראשונה, היו רסיסי פגז תקועים עמוק בגבו, ועל כן התהלך בגו נטוי ובצליעה קלה. כאשר שוחרר מהצבא כנכה הוא נפגע מאוד, כאילו לֻוותה נכותו בבושה עמומה, וכאשר פרצה שוב מלחמה הוא היה מבויש כפליים מפני שסירבו לגייס אותו.

הוא נעשה עקשן ומריר, אבל גם היה נחוש להוכיח את גבריותו. ב-1928 כבר היו לו אותן עיניים לאות של אדם שהתאכזב מהחיים, והוא נשא את אמי לאישה כמין פיצוי, כך נדמה לי, פיצוי נסתר שאין להגדירו. זו בוודאי לא הייתה אהבה; לאהבה יש ביטוי ברור, אהבה היא עדינות מוחשית. אצל אבי זו הייתה התרסה כנגד אובדן, זה היה סוג של רכישה.

כשהם נפגשו עמד אבי בשנת הלימודים האחרונה במחלקה לאנתרופולוגיה בקיימברידג'; אמי עבדה כ"בת לוויה לגברות", כך עדיין כינו את משלח ידה אז. לאבי, ניקולס קין, היה כסף די והותר; לאביו היו ארבע חנויות הלבשה בלונדון, והוא הזמין את בנו לנהל אותן. מכל מקום, הן היו מקור להכנסה שנתית עצמאית.

אבל למראה הבובות בחלון הראווה, נמלא אבי חרדה. הוא לא יכול לספר לאנשים מדוע הרגיש שמשהו נגזל ממנו באורח החיים שאביו הציע לו, ולמה, כאשר הביט בחלונות הראווה של החנויות שהוא עמד לרשת בסופו של דבר, עבר בו רטט של אימה שחורה. הבגדים התלויים על הגופים חסרי החיים הזכירו לו את המלחמה. שוב ראה לנגד עיניו את הטבח של 1918, את חורבנם של הגברים שגופותיהם היו מוטלות בבוץ, מדי החאקי שלהם מטונפים במוות, שרועים כך, מתים.

הישרדותו המפתיעה גרמה לו שירגיש מיוחד, אחד הנבחרים, שורד, איש בר מזל, אפילו כאשר נפל מאחוריו פגז ופצע אותו אנושות בגבו. הוא לא היה מסוגל לעמוד מאחורי דלפק ולעסוק בבגדים שצורתם צורת גוף, ולראות שרוולים תלויים על קולבים, לראות חולצות ריקות תלויות ברפיון. חרדה שקיננה בו, והוא לא זיהה אותה, הביאה להכרתו לעתים מזומנות את המראות, גופות עפות באוויר ונקרעות לגזרים, הלכלוך, הבשר. כל חייו נאבק ליישב את הסתירה המסוכנת שהיה נתון בה ברצונו לזכור את המלחמה וגם לשכוח.

ניקולס פגש את סטלה, אמי, בבית תה קטן ואפלולי מול קינגס קולג' בקיימברידג'. הוא נדחף בין האנשים וניסה למצוא שולחן ביום חורף מקפיא, וספל התה שעל המגש שלו התהפך והתיז על מישהו שישב משמאלו. אמי פלטה צעקה, קפצה על רגליה, ובתנועות עצבניות התאמצה להרחיק מעליה את הנוזל הרותח.

אבי התנצל והתכופף כדי לנגב את בגדיה. מאותו יום תזכור סטלה את הכתם שהתפשט בחיקה; היא תתאר אותו באוזני אחותה החביבה עליה, מרגרט, כמה מזעזע הוא נראה, איזו רמיזה מינית הייתה גלומה בו. ניקולס וסטלה ישבו יחד, נבוכים אבל מחויבים, והרגישו במשיכה קלושה, ראשונית, שהחלה להתפתח ביניהם.

ניקולס ראה בסטלה אישה כעורה אשר לא תסרב לו אם יחזר אחריה, אישה שללא ספק תקבל את חיזוריו כמחמאה; היא הבחינה אצלו בסימן מרומז לפגימה, כי ניחשה מיד, מאופן הילוכו כשנכנס לבית התה – בכל פעם שנכנס מישהו צלצל הפעמון הקטן שבדלת והיא הרימה את מבטה – שהוא נפצע במלחמה ושהוא ביישן ופגיע. אם תסכים לצאת אתו מבית התה, הוא יהיה אסיר תודה ויראה בכך מחמאה. בתנודה זו התלכדו הערכות המצב שלהם איכשהו, והם קבעו, בלי להכביר מילים, שייפגשו למחרת היום באותו בית תה.

זה לא היה חיזור לוהט ולא קשר מלא תשוקה, רק תאונה שהועצמה והתפשטות נוספת של הכתם. אם היה איזה פאר רומנטי בעניין בכלל, הרי שהתגלם בחזית הנישאה של בניין הקינגס קולג', שכאשר הביטה בה סטלה מתוך אי-נוחות בזמן שיחותיהם המאולצות, נראתה סגולה בשמש החורפית, מלכותית וקודרת.

בפגישתם השנייה היא חבשה את כובעה היפה ביותר, כובע דמוי פעמון מבד לבד אפור, מקושט בנוצת טווס, אבל הבינה שניקולס לא הבחין כלל בכובעה. הוא היה אדם שאינו מושפע מהפרטים שבעולמנו; הוא נטה לראות את כל הדברים באופן מופשט, כולל בני אדם.

לא יהיו כאן מחוות של חיבה או סתם יוזמות נחמדות, לא יהיו פתקי אהבה, פרחים או הערות מחמיאות על הופעתה. שניהם הסתגלו, לאחר אימון ממושך, לכורח להתפשר. שניהם התאימו את עצמם לצורה הפורמלית שנישואיהם ילבשו, הצטמקו והתאימו את מידותיהם לחיים המצומצמים שנכונו להם.

לאחר שחרורו מהצבא עבד ניקולס שנים אחדות כפקיד בבנק אוף אינגלנד, עד שלא היה מסוגל לשאת עוד את עבודתו והחליט לחזור לאוניברסיטה וללימודים, שמהלכם נקטע לפני שנים בגלל המלחמה. ואולם חודשים ספורים לאחר שהחל בלימודי המשפטים, החליט לעבור ללימודי אנתרופולוגיה. בתחום זה הייתה גלומה מעין גדוּלה מוזרה של דיסציפלינה שעיצובה עדיין לא הושלם, שיש בה אתגר קסום של מפגשי סְפָר נועזים.

לאחר שדחה את הפצרותיו של אביו, החליט שהוא מוכרח לפענח את תעלומת "האדם הפשוט", כדבריו. השערותיו על התפתחות האדם והמקורות למגוון התרבויות שיצר האדם היו אימפריאליסטיות ויהירות. הוא ראה באנשי השבטים אנשים פשוטים, נטולי בינה וילדותיים, אבל חשב שבהתנהגותם ובאמונותיהם משתקפים מקורות המין, התוקפנות והזהות האנושית. הוא האמין באימפריה הבריטית ובזכותה לשלוט במושבותיה. המאמרים המעטים שכתב לאחר מכן, במהלך שהותו במערב אוסטרליה, הצביעו על אמונתו במיתוסים מכלילים; ההבדלים עניינו אותו פחות מהתמונה הגדולה.

לדברי מרגרט, סטלה גרנט הייתה ילדה מעניינת. היא הייתה הבת הבכורה במשפחה (השלישית הייתה איריס), ופיתחה בשלב מוקדם בחייה אובססיה מוזרה לכתבי שייקספיר. אביה היה אופה ואמה עקרת בית; לא היה בחינוכה או בחייה בבית הוריה שום דבר שיוכל לרמז על התאהבותה העתידית בתחום הספרות.

היא למדה על פה כמה מחזות וכמעט חמישים סונטות; בשפתו של שייקספיר מצאה את ההדר והמורכבות, את בשורת התהילה, שנעדרו מחייה הפשוטים מדי. סטלה אהבה את היקום הדמיוני שבו אנשים דיברו בצמדי שורות מחורזים, במשפטים שיופיים משכר חושים, ובביטויים נועזים.

פרט לעלילות עצמן – שהיו קשורות תמיד ברצח או באהבה מופלאה – הייתה השפה המהודרת, השפע המחוצף הזה. הייתה עוצמה רבה כל כך בתשוקותיהם ובגורלותיהם הנמלצים של אנשים אחרים, בכוח שנאומיהם יכלו ליצור או לבטא.

בחיים שבהם הרבה כל כך הוסתר ומעט כל כך נאמר, בבית שבו העבירי את החמאה" היה הדבר היחיד שנאמר במהלך ארוחת הערב (מאחר שאביהן, כשנכח, גרס שילדים צריכים להיראות ולא להישמע), במציאות שהייתה עשויה מסבל, שעמום והקפדה טרחנית על גינוני נימוס משפחתיים, העולם הדמיוני הזה היה שלה בלבד; היא הייתה שקועה בסיפוק אישי ופרטי. אמנם, בניגוד להמלט, סטלה לא האמינה שיש "אלוהות שמעצבת את גורלנו", אבל היא התפעלה מאומללותו החקרנית של המלט ואימצה אותה.

בלילה, לאחר כיבוי האורות, היא שכבה במיטה ודקלמה בקול חרישי. מרגרט זוכרת שזו הייתה המנגינה שליוותה את הדקות האחרונות שלפני השינה בכל ערב. היא זוכרת את לחישותיה השורקניות של אחותה ואת טבעם המהמם של המילים והרעיונות שהיא עוד לא הבינה. קולה חוזר אלי לפעמים, נהגה מרגרט לספר; הוא חוזר אלי רק בחשכה, רגע לפני שאני נרדמת. רק בחשכה, אחותי, סטלה.

כשסיימה סטלה את לימודיה היא עבדה זמן מה בחנות לדברי מתיקה, שבה ריח הסוכר שעמד תמיד באוויר עורר בה לבסוף תחושת תפלות וגועל. היא שירתה ילדים זבי חוטם וחצופים ואת אמותיהם הגרגרניות, ובכל פעם שארזה חופן סוכריות חמוצות דמויות גולות או קשרה שקיק נייר, הרגישה שעבודתה היא בגדר עלבון לכישרונותיה.

היא תיעבה את חייה סרי הטעם והמשמעות, שהיו רצף של שקיקי סוכריות מסוכר מבושל, מפוספסות בצבעים צעקניים, ששוויים כמה פני, תקתוק ארנקים נפתחים ונסגרים, ספירת מטבעות נחושת קטנים והתנשאות יום-יומית מרגיזה של לקוחות.

סטלה שמעה על משרת מלווה לגברת, וגילתה שהמשרה כוללת הקראת ספרים. היא החליטה שעבודה כזו תהיה

כלא חדש מסוג נסבל יותר. האישה, גברת ויטיקוֹמבּ, הייתה אלמנתו של חייל מהמלחמה הגדולה, והתברר שלא הייתה זקוקה להרבה חברה. סטלה הייתה חופשייה לנפשה לפחות מחצית משעות היום, ובמשך הזמן פיתחה מין פאסיביות חולמנית, הסתובבה כמרחפת אנה ואנה בקלות וללא מטרה. חייה כאדם נפרד התמסמסו ויום אחד נוכחה לדעת שהיא משמשת "מלווה" כבר עשרים שנה, ושהזקֵנה שלפניה, כעת בשנות השמונים לחייה, הולכת וקמלה.

כאשר פגשה את ניקולס קין בבית התה זיהתה סטלה את פתח המילוט שנפתח בפניה, והגברת ויטיקומב, ברוב התחשבות, נפטרה שלושה שבועות לאחר תקרית התה השפוך. בצוואתה של הגברת ויטיקומב סטלה לא הוזכרה. למרות שנות השירות הרבות הללו, זה היה דבר שאפשר להסבירו; אחרי הכול, היא עצמה חדלה פחות או יותר להתקיים. נישואיה היו אפוא נישואי נוחות לשניהם, אך לא דובר כלל באוסטרליה, אף לא פעם אחת, והיא לעולם לא תסלח לניקולס על היהירות שבה גרר אותה, בלי לשאול לדעתה, לצד האפל של כדור הארץ.

"יום הסליחה" מאת גייל ג'ונס, עברית: איריס אטיאס. הוצאת כתר