האם אפשר באמת לאלף לתמיד את הסוררת?

לחלקם הייתי שולחת ללא בושה מבטים מלאי תאווה, אבל לא מתמסרת בקלות. אולי בגלל הלוק של "הילדה הטובה", שמידי פעם היתה נכנסת לג'ינס צמוד ומעבירה את השיער השופע מצד לצד. ואולי גם בגלל אופי נחמד.

אני יודעת שזה לא נראה כך, אבל בניגוד לכתיבת שורות אלה, כשאני לא עטופה באנונימיות אין בי שחצנות. בכל אופן, שנות רווקותי היו מלאות בתשומת לב גברית, רומנטיקה אין סופית.

לסקס עצמו הגעתי רק עם בודדים בלבד.

היו הרבה מחזרים בדרך. נהניתי לראות אותם, כמו ילדים קטנים, מנסים למשוך את תשומת ליבי, ממלמלים מילות אהבה מתוקות, שולחים לי פרחים ומסרים. הייתי מחזירה חיבה למי שבחרתי, אבל לא חילקתי הצהרות אהבה. לא רציתי להשלות אף אחד. השתדלתי לא לשבור לאף אחד את הלב, למרות שלא תמיד הצלחתי.

רבים מהם נהנו בדיוק כמוני מהמשחק, מהמרדף

להגנתי אומר שרבים מהם נהנו בדיוק כמוני מהמשחק, מהמרדף ומתחושת ה"היי". אני משוכנעת שבישירות שלי תרמתי להעלאת האגו של חלקם (לא התביישתי ממחמאות על חיצוניות). וכן, גם לי שברו את הלב לא פעם. החבר הראשון, "האקס המיתולוגי", בגד בי.

אבל בסך הכל היה מתוק, מתוק מאוד.

ועכשיו?

עכשיו אני נשואה כבר ארבע שנים, באושר יש לומר, טפו-טפו. אני אפילו לא מפלרטטת עם גברים אחרים. למה לרחרח ליד מאפייה, אם אי אפשר להיכנס לאכול כלום? והאמת? אני גם לא מרגישה את הצורך. אבל מידי פעם מקנן בי הפחד שהבחורה ההיא נמצאת בתרדמת כרגע, ושזה רק שאלה של זמן עד שהיא תדרוש לחזור לפריים. לקבל את תשומת הלב שהיא הורגלה אליה במשך שנים.

הייתי שמחה לקבל תגובות גם מגברים, שאני בטוחה שהסיפור שלי מזכיר להם את עברם שלהם.