מדוע לימין קשה ליצור אמנות?
זה לא קל לכתוב מחזה ולהביע בו ביקורת כשאתה עסוק בלהשתיק ביקורת שנשמעה עליך ועל חבריך. הוא גם כנראה לא יהיה מוצלח במיוחד, אם הקווים האדומים שאתה מציב לעצמך תוחמים אותך ליצירתיות שנעה בין שטחיות לצדקנות
שוו בנפשכם את העלילה הבאה: בלילה גשום וקר נקלעת משפחת מתנחלים בשומרון לסיטואציה משונה. בחצר ביתם הופיע צעיר פלסטיני חשוד. הוא אינו דובר עברית, ונותר שותק רוב הזמן, אך עיניו מקרינות פחד ותום.
המשפחה נענית לתחנוניה של הבת הצעירה, הפחות אידאולוגית, ומחליטה שלא למסור את הפלסטיני לידי כוחות הביטחון של היישוב.
לאורך הלילה ניטש ויכוח בין בני המשפחה. הסערה בביתם מערבת היגיון ורגש, חששות ודעות קדומות. כשמפציע הבוקר, אב המשפחה בכבודו ומעצמו מבריח את הצעיר הפלסטיני אל מחוץ לגדר היישוב.
בני המשפחה בטוחים שהם ביצעו מעשה שישנה לנצח את תפישת עולמו של הצעיר הפלסטיני - אך סצינת הסיום תגלה אותו, שלושה חודשים לאחר מכן, נוסע באוטובוס. ומתפוצץ.
עד לסצנת הסיום, מדובר בעלילה שבהחלט הייתה יכולה לככב כהצגה או כסרט ישראלי מן המניין, אך כשמוסיפים אותה, העלילה נעשית באחת למעושה ולרדודה-משהו. ליצירה כזו אין סיכויים רבים-מדי לעלות לאקרנים או לשמש כמחזה בתיאטראות ארצנו, ובטח לא בחו"ל.
הסיבות לכך הן גם הסיבות לרוב המובהק שקיים בארץ לטובת יצירות כתובות בעלות ניחוח שמאלני.
הסיבה הראשונה והחשובה מכולן לכך נגזרת מההבדל העקרוני בין תפישת העולם הימנית לשמאלית.
להשקפת העולם הימנית עיקרון ברור: היא בראש ובראשונה קולקטיבית-פנימית. איש הימין דוגל בשמירה על האינטרסים של הקבוצה אליה הוא משתייך, לפני שהוא נותן את הדעת לאלה של הקבוצה האחרת, ולא כל שכן כאשר מדובר בקבוצה יריבה.
הימין מתמודד עם העולם בעזרת הצבת קווים אדומים, שאינם מבדילים בין אינדיבידואל אחד למשנהו. לא מפני שאינו רואה באינדיבידואליות ערך, אלא מפני שזאת דרכו לשרוד. כך, למשל, איש הימין רואה בגדר ההפרדה כלי הכרחי לביטחון המדינה, למרות העוול שהיא גורמת לצד השני.
השקפת העולם השמאלית היא אך במעט שונה. גם השמאל (השפוי) כוונתו לדאוג לאינטרסים של המגדר אליו הוא משתייך, אבל הוא תוחם אותם לפי שיקולים שהם תמהיל של האינטרסים שלו - ושל הקבוצות הסובבות אותו.
חלק נכבד מהשיקולים האלה נובע משיקולי מוסר ומצפון יחידניים, מתוך תפישה שהתחשבות שכזו מועילה גם לאינטרס שלו.
לפי דוגמת גדר ההפרדה, בעיני איש השמאל מדובר בראש ובראשונה בסבל נוראי לכפרים שנחצים בגללה לשניים, דבר שמקבע אצל הפרט את תחושת הסגר והעוול, ומעודד אותו להמשיך בהתנגדות.
כאשר אמנות כתובה מקבלת גוון פוליטי, על פי רוב היא עוסקת במערכות היחסים בין האינדיבידואל לבין המציאות שבה הוא חי. וכמו כל עלילה, חשוב שבמרכזה יוצב קונפליקט כלשהו בידי הגיבור, שיביא אצלו לשינוי - או לערעור המציאות בה הוא חי: למשל, לעמת את הוגה רעיון חומת ההפרדה עם תלאותיו של בן כפר פלסטיני שנחצה לשניים בשל הקמתה.
אלא שיצירה "ימנית" אמורה לחזק את אותם קווים אדומים רציונליים שהימין נוהג לשרטט, כך שגם אם תהיה בה מורכבות (האם הפלסטיני השתקן לא ראוי להזדמנות שנייה?), הרי שהיא תתגלה כאחיזת עיניים, והקונפליקט הפנימי יתפוגג ויתבטל.
עלילה שבה המציאות המרה מתגלה כנכונה - הפיגוע - היא עלילה שטוחה למדי, ללא שינוי פסיכולוגי שחל בגיבוריה. למרבה הצער, אמנות ו-"שטוח" הן צמד מלים שאינן משתלבות יחד היטב.
הסיבה השנייה להיעדר יצירה ימנית היא בביקורת המובנית שקיימת ביצירות האמנות בעצם הגדרתה. אמנות, ככלל, אמורה להציג נושאים בזווית שונה, אך ההשקפה הימנית, שמסתמכת על צדקת הדרך, בוחרת להתעלם מהזוויות האחרות ומהספקות.
עלילה כמו זו שהוגדרה לעיל אינה מספקת ביקורת על החברה הישראלית: היא צדקנית בעיקרה, ויש לה ניחוח של הטפה, ושל "אמרתי לכם", שבסוף "הוא" יתפוצץ.
הסיבה השלישית היא כוחה וניכורה של ההגמוניה השמאלנית בענף. מפאת מיעוט היצירות הימניות, עם השנים תפסו בישראל את עמדות המפתח בתחום אנשים בעלי השקפה שמאלית, שגם אם אין הם מתכוונים לכך, יש להם נטייה לאמץ, לרומם ולקדם יצירות ואמנים שמדברים בשפתם, וכך הגלגל מסתובב לו.
לא מעט פובליציסטים קוראים להילחם בחד-הצדדיות של האמנות השמאלנית בעזרת עידוד כתיבתן של יצירות מהצד השני של המתרס, אבל נראה שהדבר אינו פשוט וכנראה בלתי אפשרי ליצור משקל נגד אמיתי.
ישנן, כמובן, יצירות ימניות, אך הקול הימני היוצר דומם. או מפני שהוא טוב יותר בעולם העסקים, שם צריך לדאוג בעיקר לאינטרסים פנימיים, או מפני שאנשים ימניים שכותבים, יעדיפו לכתוב על דברים אחרים. לא על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
קובי מלוק, סופר
לפנייה לכתב/ת 
