עניים ואופטימים: החלום האירופאי

מדד האופטימיות של הישראלים זינק השנה ל-86%. ואכן, נוכח הנתונים, מוכרחים להיות שמחים, שהרי נרשמה צמיחה בסכנה שנידרדר לעוני. זו אורבת השנה ל-29% מתושבי ישראל.

רבים יותר ויותר מועמדים לנפילה חופשית לבור המסחרר שאין לו תחתית אבל יש בו חתחתים, לעומת 16% באירופה החשופים לאיום.

האושר הזה פשוט מתבקש אם מעיינים בנתונים בשום-שכל. מתוך עיון קפדני כזה מצטייר המקום משרה הביטחון שלנו: אנחנו נמצאים נמוך, על סף העוני ממש. מכאן אין הרבה לאן ליפול.

עשינו דרך ארוכה כדי להגיע עד הלום, ועכשיו הגיעה העת לנוח על זרי האשפה שאולי נחטט בה בקרוב כדי למצוא שאריות טייק-אוויי שנותרו מימינו הטובים, או שאריות טריות משולחנם של שועי הארץ. 

בגובה הזה, או בעצם בנומך הזה, אין לאן ליפול. כבר אבותינו ניבאו ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", ומבחינה זו אנחנו במקום טוב בתחתית.

אין נכסים ואין שקל, ולכן מפלס הדאגות צונח ומפלס האופטימיות עולה, בבחינת "מסכנים האירופאים ורשת הביטחון שלהם וחלוקת השפע בין הרבים. מי יודע, אולי הם חוששים שזה ייפסק והם יהיו כמונו. אנחנו כבר כמונו ואין לנו ממה לחשוש".

כבר שנים אנחנו רוצים להיות בליגה האירופית, והנה הצלחנו. במחי דו"ח אחד, הועברנו למחוז חפצנו הכמוס. נכון, לא ברמה שלהם, אבל באותו דו"ח. משווים אותנו לאירופה!

הרי היו יכולים להשוות אותנו ליבשת שלנו, לאסיה (לא תמיד זוכרים ששם אנחנו ממוקמים), ואפילו למכורה שלא נבחרה - לאוגנדה, אבל בכל-זאת, הנה הגענו לליגה האירופית.

אורה לב-רון, משוררת