בשידור חוזר: מסע לרגעים המרגשים של ירון דקל

השבוע יצאנו לטייל עם ירון דקל, מגיש "הכל דיבורים" ברשת ב' של קול ישראל והפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון, אל מחוזות ילדותו בקריית אונו. דקל, חתן פרס סוקולוב לעיתונות, התחיל את דרכו בגלי צה"ל (במחזור של אילנה דיין) והתקבל לתחנה כיוון שציין בקורות חייו שהיה ראש גדוד בצופי "שבט און" בקריית אונו. מזה 15 שנה שהוא איש רשות השידור והיה שליח הרדיו והטלוויזיה בוושינגטון , ומחובר בורידים לעיר שלו, "ללא הפסקה".

צופי און-קריית אונו

"הפעילות בצופים בקריית אונו היתה חלק מעצב באישיותי המתבגרת. שני צריפים (שנעלמו) ומבנה בטון אחד, המכונה 'בטונָדָה' (שעוד ניצבת על תילה) היו עולם ומלואו כחניך, מדריך, גזבר השכבה הבוגרת וכראש גדוד.

"לא קראנו לזה אז חינוך אבל היום אני מבין שזה מה שעשינו. חינוך לאהבת הארץ, לשביליה ודרכיה, לציונות, לערכים, לכבוד הדדי, לחברות אמת. שנים אחרי שהתקבלתי לגלי צה"ל, לעובדה שהייתי ראש גדוד בצופים, היתה השפעה מכרעת על ההחלטה לקבל אותי לתחנה הצבאית. בלשון אחר: הפעילות ההיא, בבטונדה שעוד עומדת על תילה, השפיעה על הקריירה שלי כעיתונאי".

"חלק מעצב באישיותי המתבגרת". דקל בצופי ילדותו (צילומים: גילי מצא)

מגדל המים הישן: להשקיף על הנוף שמסביב

"ניצב בראש גבעה שיוצרת אמפיתאטרון טבעי, בשכונה שכונתה פעם "גבעת ברכה". מגדל המים וסביבתו היו מקום נפלא לטקסים וכתובות אש. כיום יש מסביב שכונות חדשות וגן שעשועים לילדים. חבל שכבר אי אפשר לטפס למעלה ולהשקיף על הנוף שמסביב".

לחם לבן, שחור ולחמנייה

"ביקור בחורבה שהיתה פעם המאפייה של קריית אונו הקטנה, לא מעלה אומנם ניחוחות של לחם, חלות ולחמניות, אבל מזכיר את הימים שאפשר היה להיכנס לשם, לנשום מלוא הריאות את הריח המשכר ולקנות מאפה שזה עתה יצא מהתנור. אלה לא היו הימים של לחמי דגנים ושיפון בעשרות סוגים. לחם לבן, שחור ולחמנייה. זה מה שהיה. וזה היה גן עדן".

לא היו הרבה סוגי לחמים. המאפייה של קריית אונו הקטנה

העץ הבודד

"אחד המקומות הכי חשובים בקריית אונו. ניצב מלוא תפארת על גבעה שמסביבה שדה בר. שלל חרציות בחורף, עשב זהוב ויבש בקיץ. היה זה המקום האולטימטיבי להתבודדות, למפגשים חבריים ושיחות נפש, לאהבות הראשונות.

"לפני שנים אחדות נפגע העץ בליל סערה ונעקר ממקומו. במקומו ניטע עץ בן דמותו. למרבה השמחה, כשנבנתה השכונה החדשה, זכרה עיריית קריית אונו את חסד נעוריו והותירה את העץ על תילו. כבודו נשמר, והוא ניצב בגאון מעל פארק רייספלד (על שמו של הפרדס שהיה פה לפני עשרות שנים). האמנית עפרה צ'ימבליסטה, בת קריית אונו, הוסיפה לעץ הבודד את שורת הפסלים הכחולים. היום הוא פחות בודד מאי פעם".

העירייה זכרה חסד נעורים. ליד העץ החדש בפארק רייספלד

גן הגיבורים: התרגשות שלא עוברת

"בגן הזה, בקריית אונו, עוצב הזיכרון הקולקטיבי שלנו כילדים, לחללי צה"ל. על המצבות השחורות הוטבעו שמות אבות של חברים שנפלו בששת הימים או ביום הכיפורים. בדממה היינו מאזינים לשמות הנופלים שנקראו בזה אחר זה.

היום כבר מוטבעים על הלוחות שמות רבים של חניכים ממלחמת לבנון הראשונה ופעולות אחרות של צה"ל. בימי הזיכרון, היתה נופלת על הגן אווירה של קדושה. את הטקס המסורתי בגן הגיבורים איש לא החמיץ. גם בביקור הפעם, כשנכנסתי לגן, החסרתי פעימה. התרגשות שלא עוברת כנראה גם אחרי עשרות שנים".

"כאן עוצב הזיכרון הקולקטיבי שלנו כילדים". גן הגיבורים

קטיף בוסים: מבצע חשוב לכל דבר

"הביקור במקום מילא אותי שמחה אמיתית. לא הייתי פה 30 שנה, והזמן בפינה המקסימה הזו, מוקפת קניונים מצד אחד וכבישים מהירים מצד שני, כמו עמד מלכת. בית הבטון הוא עֵד אילם לזמן. נבנה ב-1912 על ידי חברת פלשתינה והיה הבית הראשון שנבנה מבטון מזוין.

חבריי ואני הגענו לכאן בימי הקיץ של סוף שנות ה-70 לקטוף את הבוסים, להקמת גדרות במחנה הגדול של הצופים. רכבנו לכאן מקריית אונו על אופניים. קטיף הבוסים היה מבצע חשוב לכל דבר. ללא בוסים מחנה לא היה מחנה. לשמחתי גיליתי הפעם את בריכת הנופרים הסמוכה למבצר אנטיפטרוס. מקום נהדר לטיול, גם על אופנים. אשוב לכאן".

"ללא בוסים מחנה לא היה מחנה". דקל לצד בית הבטון שנבנה ב-1912

שיט בירקון: בילוי שבועי מהנה

"בימים שבהם לא היו מחשבים, לא סקייפ וגם לא קלטות די. וי. די. שיט בסירה על הירקון היה הבילוי מועדף. בגיל שמונה הייתי יוצא עם נתן, חברי לכיתה בבית הספר תל-נורדאו, עולים על אוטובוס ושוכרים סירת משוטים בירקון. בילוי שבועי מהנה, בתקופה שבני שמונה עוד הורשו לנסוע לבד באוטובוס וגם לשוט בירקון ללא ליווי מבוגרים".

כיכר רבין: הראיון האחרון

"הכיכר תיחרט לעד בזיכרוני עם רצח ראש הממשלה. בפינת הבמה קיימתי ב-4 בנובמבר 1995 את הראיון האחרון שהעניק רבין בחייו. זה היה ראיון לרדיו על החיבוק שלו ושל שמעון פרס. כפרשן פוליטי באתי לכיכר וחיפשתי זווית ייחודית ליומן הבוקר של קול ישראל. כשראיתי את שני היריבים מתחבקים ידעתי שיש לי סיפור. ניגשתי לראש הממשלה שדיבר כצפוי בחדווה על העצרת. לא היססתי ושאלתי אותו על החיבוק לפרס. רבין השיב בישירות, כדרכו, ולא התחמק:

"דברים משתנים, לא רק במערכת העולמית , גם במערכת שלנו", הוא אמר. ידעתי שהקלטה שלו (כמו גם של שר החוץ פרס) על החיבוק שלהם, תהיה ייחודית ליומן החדשות. יצאתי בדרכי הביתה כשהביפר צפצף ובו שלוש מילים: "היו יריות בכיכר". מאז, בכל הזדמנות, אני מנסה לשדר לזכרו את הראיון האחרון, שאותו לא אשכח כל חיי.

• לשמיעת קטע מהראיון:
  

"געצל שפירא, יזם השכונה, בנה אותו על מנת לשמח את ליבה של רעייתו סוניה. מספרים שבתוך עיניו של האריה נצנצו פעם פנסים. שפירא רצה לקרוא את הרחובות על שמו ועל שם רעייתו. ראש העיר דיזנגוף התנגד, ובכל לילה היו באים פקחים ומסירים את השלטים מעל הרחובות שהתקינו אנשיו של שפירא.

"לבסוף נמאס לדיזנגוף והוא קבע שעד שיינתנו שמות קבועים לרחובות, יהיו אלה סמטה אלמונית וסמטה פלונית. בקצה הסמטה היה הגזוז המתוק של ישראל (עשרה גרוש לכוס) ואת הסמטה מילאו חנויותיהם של בעלי מלאכה זעירים, גן עדן לנו, ילדי הרחוב. ראוי שהעירייה תיזום את הפיכת המתחם המדהים הזה למדרחוב, תשפץ את הבתים ותעודד גלריות ובתי קפה".

דקל בסמטה פלונית, כילד (למעלה) וכבוגר (צילומים: גילי מצא וירון דקל)

בית קפה עם אווירה

"למרות שגדלתי ובגרתי בקריית אונו, שבתי לתל אביב בשמחה לפני 20 שנה. "קפה אלקלעי" במתחם בזל הוא הקפה שלי לפגישות עבודה, פגישות עם חברים או קריאת עיתונים. כבר 16 שנה מול הבניין של מד"א בבזל, נטול שלט או שם.

"בעידן שבו פולשות רשתות קפה לחיינו, נעים שיש בתי קפה כאלה, עם אווירה. לפני ארבע שנים נפתחו שעריו של בית היין עם דגים מעושנים לתפארת. תמיד כיף להיכנס למקום, כשכולם יודעים איך אתה אוהב את הקפה שלך".

• לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים"
  

• גילי מצא צלמת אווירה ונוף שצילומיה מתפרסמים בעולם