כשלונה הידוע מראש של ה"רב-תרבותית"

"הרב-תרבותיות נכשלה לגמרי", הודתה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בסוף השבוע, גם אם באותה אבחת דברים הקפידה לאזן את האמת הכואבת במס שפתיים מתבקש למולך הליברליות האירופית ול-Politically correct, ולקבוע כי "האיסלאם הוא חלק מגרמניה המודרנית".

לא לחלוטין ברור איך "הלוגיקה הגרמנית" של הקנצלרית מיישבת את טענתה לגבי כישלונה המוחלט של הרב-תרבותיות, בעוד כשהכל יודעים כי דבריה כוונו באופן כמעט בלעדי אל הקהילה המוסלמית ולמחויבותה הגורפת לרוח-האיסלאם.

בקביעתה זו לגבי זיקתו של האיסלאם לגרמניה, חשפה מרקל את הבלבול והמבוכה שלה - ושל רבים מעמיתיה באירופה - בימים אלה, כשחרב האיסלאם מרחפת מעל צביונה התרבותי והדמוגרפי עתיק-היומין של היבשת.

מי שביכר להיות קצת יותר ליברמני ופחות מרקלי היה הורסט זיהופר. מנהיגה של מפלגת האיחוד הנוצרי-סוציאלי (CSU) במדינה, קבע בדבריו כי "איננו זקוקים למהגרים נוספים מתרבויות זרות" (כשגם כוונתו הייתה כמובן למוסלמים).

בכך, עורר זיהופר באחת את חרון אפן של לא מעט קולגות פוליטיות מקומיות, שמתקשות, לפחות במוצהר, לשאת את הבשורה הקשה על פטירתה בטרם עת של הרב-תרבותיות.

בדומה ליותר ויותר פוליטיקאים ותושבים ביבשת, גם לזיהופר נעשה רעיון העוועים הרב-תרבותי פחות ופחות קוסם, מה שכמובן מבטיח לו ולשותפיו לדרך זפת ונוצות עד כלות מ"כוחות הקדמה" היבשתיים.

אותם כוחות השולטים כמעט ללא מצרים במוקדי המדיה, התרבות והאקדמיה בעולם המערבי, שמשכילים עדיין להטמיע בלב רבים את האמונה כי בריה הומנית ונאורה לעולם תקבל בהשלמה את השונוּת התרבותית, בעיקר לנוכח מה שעולל הקולוניאליזם המערבי לעמי המזרח.

"שבטים, קבוצות ואומות טרחו לאורך ההיסטוריה להדגיש את המייחד אותם, ואילו הרב-תרבותיות של ימינו חוגגת את השונוּת", כתב העיתונאי ג'ון פרס לפני שנים ספורות, ובעבור נוטרי הקדמה האירופאים יש להעלות על נס את השונוּת הזו, וכלל אין זה משנה אם מהגרים מוסלמים רואים בעצם שהייתם ביבשת מעין קרדום לחפור בו לביצור בדלנותם בראשית, ולצביעת מעונם החדש בצלמן וברוחן של דתם ותרבותם באחרית.

כמובן שלא כל מוסלמי ביבשת ממלא כהלכתם את צוויהם של האיסלאם והג'יהאד, אך כשהאפשרויות העומדות מנגד הן אירופה ותרבותה מזה, ודת מוחמד וספיחיה מזה - רובם ככולם מבניו של האיסלאם מבכרים את ערכיהם של בית אבא, על פני אלה של הבית האירופי החדש.

את זה יודעים אל נכון השלטונות באירופה, מה שכמובן אינו מונע מהם להעלים מכך עין, באותה מידה שהם מתעלמים מדיכוי שיטתי של נשים, הפרת זכויות אדם והסתה נרחבת של אימאמים בקרב הקהילות המוסלמיות ביבשת, כפי שחוזרים וטוענים כמה ארגוני זכויות אדם אירופיים ובינלאומיים בלתי מוטים.

וכל זאת, כש"הטייחים" הממשלתיים זוכים לתנא דמסייע מאותם כוחות ליברליים, שכזכור מעלים קול צעקה רמה כל אימת שמתקיים ולו החשד הקל ביותר להפרת זכויות אדם של ישראל.

אם כך, מה הפלא אפוא שפרופ' רוברט רדקר מצרפת נאלץ להימלט על נפשו תוך נטישת מקום עבודתו רק משום שהעז למתוח ביקורת על התוקפנות האיסלאמית באירופה, כשאותם "כוחות קדמה" היטיבו למלא את פיהם מים?

כך גם לא היה שונה בהרבה "הסעד הליברלי" שקיבלה האמנית האיראנית סורה הרה, שנאלצה לנוס על נפשה לאחר שביקשה להציג במוזיאון בהולנד את מוחמד וחתנו עלי כזוג הומואים; או הבמאי ההולנדי חירט ווילדרס, שממשיך ליהנות משלל איומים על חייו עקב סרטו "פיטנה"; או המאייר קורט וסטרגרד, שניצל בעור שיניו מניסיון התנקשות רק מפני שאייר קריקטורה של מוחמד.

כך גם נשמרה מחויבותם של נאורי היבשת לאותה רב-תרבותיות מפוארת לאחר הפיגועים במדריד 2004, רצח תאו ואן גוך באמסטרדם ב-2004, הפיגועים בלונדון ב-2005, פרסום הקריקטורות של מוחמד בדנמרק ב-2005 (שבעקבותיו נהרגו יותר מאלף איש בעולם), ניסיון הפיצוץ של שבעה מטוסים אירופיים באוויר באוקיינוס האטלנטי ב-2006, והניסיון שנחשף בשבועות האחרונים להוציא לפועל שורת פיגועים בכמה מדינות באירופה - בידי אזרחים מוסלמים "נאמנים" של היבשת.

אלא שגם המכבש האידיאולוגי היעיל להפליא, ששימש את "כוחות הקדמה" ביבשת זמן רב ובאורח נאמן, כבר לא מצליח עוד לעמוד עד תום בפרץ, ופרי הבאושים הרב-תרבותי מביא רבים מאזרחיה לתהות אם לא הגיע הזמן לשים קץ לדבר.

כך, וכמעט ללא יוצא מן הכלל, מרביתן המוחלט של היוזמות, שקמו בשנים האחרונות כדי להתחיל ולהיפרע ממקסם השווא הרב-תרבותי ומהאיסלאמיזציה המאיימת לקנות חזקה של ממש ביבשת - זוכות לתמיכה גורפת בדעת הקהל.

הנהגת היבשת עדיין רחוקה מחציית הרוביקון האידיאולוגי, גם אם אחת הדמויות המרכזיות בה - הקנצלרית מרקל - עשויה להתברר בדיעבד כסנונית הגדולה הראשונה שמבשרת את קץ האביב הרב-תרבותי של אירופה.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה