דון דרייפר, קווים לדמותו

פרק סיום העונה הרביעית של "מד מן" ששודר השבוע (א') בארצות הברית וישודר בסוף השבוע אצלנו (שבת, HOT3 ב-22:00), נקרא "TomorrowLand". ואכן, כולו עוסק במחר, בעתיד לבוא. אבל עוד בטרם הצפייה בפינאלה המצופה, ניתן לקבוע כי העונה הנוכחית של הסדרה היתה הטובה מבין הארבע ששודרו.

על אף העובדה שמאפייניה הקבועים בדמות רפרנסים היסטוריים, עיצוב תקופתי מדויק וסמליות רבה (לטוב ולרע, ועל כך בהמשך) נותרו כשהיו, דבר חשוב ומרכזי השתנה העונה, וזהו אלמנט הקצב. בדקו זאת בעצמכם: בהשוואה לשלוש העונות הקודמות, ממוצע הזמן לכל סצינה קוצץ דראסטית, קצב האירועים הפך מסחרר ופיתוח הדמויות הואץ משמעותית.

כמובן שיש שיטענו שיתרונה הגדול של הסדרה היה תמיד בכובד ובאיטיות בה נעו מחוגי השעון של החבר'ה משדרות מדיסון, כאיזו אסמכתא לעומק סיפורי. אך בעונה זו, דווקא אופן הצגת האירועים וריבויים סופסוף התאים את עצמו לעולם העסקי שכל הסדרה מתחוללת סביבו. במילים אחרות: ב"מד מן" דברים התחילו לטוס. בכל זאת, משרד פרסום.

ספוילר: יוצאים מחוֹל העבר

אז מה היה לנו העונה? ערעור מוסד הנישואין, ויטנאם, סיגריות, אלכוהול ודגש מיוחד שהושם על אמריקה המשתנה של שנות ה-60, במיוחד בכל הקשור במעמד האשה. כל אלה ליוו תֶמָה מרכזית שחוזרת על עצמה לאורך הסדרה, בשינוי וריאציה קלה.

דון ובטי (ג'ון וג'נוארי). הפכה שנואה ומגוחכת (צילומים: AMC)

אם אתם זוכרים, המשפט הראשון שהוצג בפנינו העונה התמקד בשאלה "מיהו דון דרייפר". וזו אכן היתה השאלה החשובה - בדגש על ה"מי". אם עד עכשיו ניסינו להבין מהו אותו דרייפר, את מרבית חלקיה של התשובה כבר קיבלנו בעונות הקודמות, בעזרת פלאשבקים לרוב והפנמה של סיפור הרקע.

הפעם נדמה שיוצר הסדרה מת'יו ווינר החליט להעמיד בפני צופיו שאלה מורכבת יותר: "עכשיו, כשאתם יודעים מה הוא היה (בן של נערת ליווי עם שם מבזה וזהות מושאלת), נראה אתכם מגלים מי הוא עכשיו?". השימוש בפלאשבקים הצטמצם משמעותית, לבד מהפרק "סיפורי וולדורף" שהציג כיצד תיחמן דון הצעיר את דרכו ואת רוג'ר סטרלינג - היישר אל צמרת עולם הפרסום. העונה עסקה פחות בעבר - ויותר בהווה ובעתיד, או כמו שאומרת פיי לדון בתחילת הפרק האחרון: "אולי ההרגשה הרעה תעבור אם תוציא את הראש מחול העבר".

הזיופים של דון

מצחיק לדעת שיש צופים שממש כועסים על דון ועל הבחירות שהוא עושה. כלומר, נואף, משקר, משתכר או כמו שהוכיח הפרק האחרון, בוחר בבחורה הלא נכונה להמשיך את חייו עמה. אבל בסופו של דבר, מדובר בבחור שזייף חיים שלמים, ולא סתם אחד - איש פרסום. בעונה זו, דון גורר משרד שלם לעיר החטאים הפרטית שלו, כולל ערב רווקות הולל עם ליין פרייס, מכות במשרד עם דאק פיליפס, זוגיות משרדתית ושתי מזכירות במיטה.

רוג'ר. תוחמן בדרך לצמרת

ולא שלא היו גם בעיות: דמותה של בטי (ג'נוארי ג'ונס) הפכה שנואה ומגוחכת ככל שהתקדמה העונה, ובכך תפסה את מקומו של פיט קמפבל כנבל המרכזי בסדרה. ברט קופר הפך כמעט בלתי נראה ועודף הסימבוליקה (פגי חוגגת יום הולדת ביום מותה של אנה, מיס בלנקשיפ מתפגרת מטר ליד סאלי הצעירה) העיב לעתים על אמינות הסדרה. גם ריבוי ההתרחשויות, שבא לשיאו בפרק שכלל אב מכה, סצינת שוד/מין שמוביל להריון לא רצוי, לא תרמו רבות להשהיית חוסר האמון שבצפייה.

אך כל אלה לא באמת יפריעו ל"מד מן" לשוב בקיץ 2011 כסדרה מנצחת עם המוני פרסי אמי, תו איכות מצד המבקרים וג'ון האם, כוכב העל הטוב ביותר מאז טוני סופרנו, שיגלוש בקלילות למחוזות הוליוודים כדרכו של ג'ורג' קלוני.

הנשים של "מד מן". כולם מצליחים, איכשהו, לנצח

ובחזרה לפרק האחרון: המסר החשוב ביותר בעונה הזו היה "לא משנה אילו קלפים חלקו לך, החשוב הוא מה תעשה איתם כדי לנצח". 

פגי מתחילה כמזכירה כעורה מבית קתולי אדוק בחברה עם תקרת זכוכית נשית של כוס וויסקי מוגשת. ליין פרייס הוא בריטי שונא ניו יורק שמתקשה להשתלב, פיט הוא ילד קטן ומפונק. אך גם עם קלפים מפסידים - כולם מחפשים את מקומם ומצליחים, איכשהו, לנצח.

אפילו עונה שהחלה בהידרדרות מקצועית והתמכרות אישית, משנה פאזה באמצע. לגבי דון, אצלו זה קצת יותר מורכב. מכאן שהתשובה לשאלה "מיהו דון דרייפר" פשוטה: מי שהוא רוצה להיות. האם הוא ניצח בסוף? זאת תגלה העונה החמישית.