ספרים בצווארון כחול

ספרות הפועלים תמיד נגעה לליבי. זו אשר כותבת את הצווארון הכחול, את עובדיי-הכפיים. הספרות הפשוטה, הנקייה, הצחה מאוד, שבה יש מן חכמת הרחוב ותועלתה, שבה מן הכתיבה אשר בוקעת מן הלב, ואי-לכך לה נהירה אל הלב.

יש לי איזו חיבה כבירה לספרים אשר בהם מתואר האזרח הקטן, הפשוט, זה אשר בנקל ניתן להזדהות עימו, כי הוא – במובן מסוים - האני. הוא ממחיש את יכולתנו להיות תועים לגמרי בחברה, סכלים, אבודים כפי שלא ניתן להיות אבודים, או להיפך, נושעים על-ידי כפרה שהיא למעלה מן לעולם הזה.

"ארמון הירח" - פול אוסטר

פול אוסטר בעבורי הוא הברוס ספרינגסטין של הספרות המערבית. הוא במובהק סופר מעמד-הפועלים, ובעיניי, אולי מן המיטיבים לתאר את הכרך האזרחי על פשטותו ומורכבותו. הוא מגדיל לעשות זאת ביתר-שאת בספרו "ארמון הירח", אשר הוא אינו אלא ספר מסע, ספר חיפוש והשלמה עם הגורל המר של העוני הקשה, תוך התגלגלות לנדידה ברחבי ארה"ב.

הגיבור בספר, מר פוג (אשר פירוש שמו באנגלית הוא ערפל), הינו גבר צעיר אשר עולמו קורס עליו. הוא נותר לבדו בלא משפחה, פרנסה קבועה, ואף מקום לינה.

זהו ספר שאסור להחמיצו, ובמהותו מספר על גילוי האני שבאדם דווקא מתוך אותה נקודה של גיהינום פרטי. ספר אשר מיטיב לתאר את האזרח הפשוט ומאבקו היומיומי, המתיש עד כליה, במה שאנו מכנים בשפת-אנוש כהתקיימות.

ארמון הירח. ספר מסע והתקיימות (עטיפת הספר) 

"מיליון רסיסים קטנים" -ג'יימס פריי 

זהו ספר לא קל לצליחה. מעורר אנטגוניזם. קשה. עגום ומעלה רגשות עזים. זוהי אוטוביוגרפיה של מר פריי, והיא מגוללת את חייו של מכור לסמים קשים ואלכוהול בגיל צעיר. הסופר עצמו הותקף לא אחת, כי  בדה אי-אלו פרטים והכניסם ליצירתו הספרותית. ואולם, אין זה גורע מן היצירה הספרותית אותה יצר.

היא כשלעצמה מתארת את מצבו העגום של הנוער בני מעמד-הפועלים בגולה. הדמויות בספר חזקות ואמינות, והסיטואציות בו לעיתים קיצוניות וקשות לבליעה, אך תיאורו של הכרך והתנהלות האדם בתוכו כתובה ביד אמן ממש. בפריי יש דבר-מה אחר. משהו אנושי. אולי אפילו אנושי מדי.

לצד תיאורים מופלאים של האדם הפשוט, של רזי-הנוף, הספר מגולל תנאי חיים קשים, שלאחר הקריאה בו, בהיותנו חווים את המתואר בו, אנחנו למדים משהו אחר על מי שהוא חי את חיי החברה על כל אופנם.

"בעד ההזיה" - יותם ראובני

צריך להעלות את שמו של יותם ראובני על הנס, כי יותם ראובני הוא חלוץ. הוא אמנם אינו מן האהובים ביותר, או הנקראים ביותר, אך מתי-מעט עשו את מה שהוא עשה בשדה הספרותי. ספרו "בעד ההזיה" הוא אולי יצירתו הגדולה ביותר, חרף העובדה שלמעשה אין היא אלא אסופת סיפורים קצרה בלבד.

זהו מבחר דברי וידוי על מצבו של האדם ביקום, בחלל, בלילה, בעזובה ובשיממון. הליכה קצרה ומדודה מאוד של האני, ואי-לכך, בעלת עומק רב. זהו מבט של הומוסקסואל (הספר ראה אור לראשונה ב-1978, שנים בהן ההומוסקסואליות לא היתה עניין של מה בכך בישראל) על החברה העוינת, המעוררת שאט-נפש, סלידה, ואף יופי, מעיניים משוננות במיוחד: "היה חשש של אברכים, חיילים, פועלים, נערים מתעמלים חושבים על אלוהים...". ראובני מיטיב לתאר את הנוף הארצישראלי של אז, את המטרופולין המעובה כיער של אנושיות, את האדם, ובעיקר את החברה.

יותם ראובני. חלוץ שנשכח (עטיפת הספר)

"השנים הרחוקות" - קונסטנטין פאוסטובסקי

"לאחר נסיעתנו לקרים נשתנה הכל. אבינו בא לידי מחלוקת עם מנהל מסילת הברזל הדרום-מערבית. אבינו פרש ממשרתו. בא הקץ לחיי הרווחה".

נסיעה. מלחמה. אהבה ומוות. אגמים ונופי הרים מחופי שלגים. נדידה בתנאים קשים. כל הללו מתוארים ביד האמן של הסופר הרוסי קונסטנטין פאוסטובסקי, בספרו השנים הרחוקות. למעשה, זוהי אינה אלא מעין אוטוביוגרפיה בזעיר-אנפין של הסופר, פרוזה מלוטשת והומוריסטית המגוללת את סיפור משפחתו הציורי של קונסטנטין, לימודיו, עד ליציאתו לעבר פני רוסיה של השנים 1902–1912.

לקונסטנטין, בדומה לרבים מסופרי רוסיה האחרים, יכולת ללכוד את האזרח ולהשימו תחת זכוכית המגדלת. העניות אותה הוא מתאר בספרו, הפערים החברתיים והמאמץ היומיומי, הקושי והסבל, הדו-שיח על מצבים מהותיים אלה, הפיכתו למלח, לפועל פשוט ולאחר מיכן לעיתונאי, כל אלו מגולמים במסכת עשירה ובמארג נכון של מילים אשר לצערי, כמעט נעדרות מן הספרות העברית.

תחת התות - "יצחק שלו"

אני איני יודע אם זה נכון - כשם ששמעתי פעם מרצה אחד לספרות מפטיר בקול – שבנו של יצחק שלו, הלא הוא מאיר שלו, עולה על אביו בכמה וכמה רמות. הללו שונים בתכלית. הם מוכרחים היו להיות שונים, שכן כל אחד מהם ביטא את החיים דרך עיניו ברגעים אקטואליים ספציפיים מאוד.

אם כבר, וכאן אני משיב לאותו מרצה, הרי שמאיר שלו דומה יותר לאביו בכתביו, ולא להפך. על-כל-פנים, זה לא הנושא. הנושא הוא "תחת התות", ספרו השלישי של הסופר יצחק שלו.

תחת התות. יצחק שלו (עטיפת הספר)

אולי מאחר והוא נכתב על משורר, יש לי איזו אהדה לו. אולי בשל השפה הארכאית בה הוא כתוב, או הנדידה למרחק, לתקופה המנדטורית של ישראל - שכן אני חובב היסטוריה - אני אוהבו. זהו סיפור התבגרותו של משורר צעיר, משכיל, שאט-אט מגלה את צביונו דרך שתי דמויות מהותיות לחייו, אשר אותן, לכעורה, הוא פוגש על דרך מקרה.

בספר אהבה אסורה, עזה כמוות ( אשר אף מיושמת בפועל לקראת סופו ומשפיעה על גיבור העלילה) וניסיון חיים עשיר ורב-גוני מפי דמות סמי-אבהית הקרויה המבור. עם הללו נפגש המשורר הצעיר בעוד הוא סטודנט בטכניון,

 כשהרקע למשולש האהבים הזה, מתחולל בשנת 38 לערך, בד-בבד עם קריעת הארץ במאבקים מדיניים בין היהודים, הערבים, והבריטים.

שלו נוטה לתאר את האזרח כאן בעיניים תמימות מאד, חמות, אך עם איזו זיקה כנה למעמד הפועלים (הוא עצמו היה מורה ופועל). החוויה אותה חווה הקורא תוך קריאתו, היא הינה חוויה של מסע בזמן. משהו שבו מן הסער האופייני לעלומי האדם, השקפה מהולה בכאב לב וצחוק-קל, על חברה המנסה לשקץ את עצמה ולזכות בצביונה.

יחזקאל נפשי הוא משורר, מתרגם, עורך. פרסם את ספר השירים "עכשיו פתיחה". הרומן הראשון שלו יראה אור במהלך 2011